בשיתוף המרכז הישראלי להתמכרויות
אחת התופעות המדאיגות והנפוצות בשנים האחרונות בעולם במערבי, היא ההתמכרות לתרופות מרשם לטיפול בכאבים ממשפחת האופיואידים. תרופות אלו ניתנות על ידי הרופאים על מנת להקל על כאבו של המטופל, אבל עם הזמן הוא עלול לפתח בהן תלות מסוכנת. לא תמיד המטופלים מודעים לפוטנציאל ההתמכרות לתרופות אלו, ושימוש לא מבוקר בהן עלול להגביר משמעותית את הסיכון לפתח דפוסי שימוש מזיקים.
התרופות ממשפחת האופיואידים מיועדות בדרך כלל למי שסובלים מכאבים בדרגה בינונית עד קשה. פעמים רבות עם התקדמות הטיפול, מפתח החולה סבילות לתרופה - משככי הכאבים כבר אינם יעילים כבעבר, והוא ירגיש צורך להגדיל את המינון כדי לשמר את ההשפעה שסייעה לו בתחילה.
מכל מקום, "איבוד השליטה" על המינון המומלץ על ידי הרופא, והצורך ליטול את התרופות הללו שלא בהתאם לטיפול הרפואי, עלולים להעיד על התמכרות הדורשת התערבות מקצועית, מחשש לצריכת יתר שעלולה להוביל לנזקים קשים ואף למוות.
מנתוני הדו"ח השנתי שהגיש המרכז הישראלי להתמכרויות בשבוע שעבר לנשיא המדינה יצחק הרצוג ולראש הממשלה נפתלי בנט, עולה כי מבין החומרים הנפוצים ביותר לשימוש אצל מתמכרים, נמצאות התרופות לשיכוך כאבים במקום הרביעי (שבעה אחוזים).
ד"ר נדב שליט, מנהל המרפאה לטיפול בהתמכרויות במרכז לבריאות הנפש לב השרון ובמרכז הישראלי להתמכרויות (ICA) מסביר את המקור להתמכרות לחומרים אלו: "התפיסה המקובלת בקרב רבים מעובדי מערכת הבריאות היא שקיימות שתי קבוצות של משתמשים באופיואדים, ה'לגיטימיים' שמקבלים את התרופות במרשם לטיפול בכאב וה'מכורים' שמשתמשים באופיואדים שלא בהתוויה רפואית. על פי תפיסה זו, הסיכון להתמכרות בקרב מטופלים המקבלים תרופות במרשם רופא הוא נמוך מאוד ואילו חברי הקבוצה השניה מתויגים כעבריינים שמנסים לנצל את המערכת לצרכיהם".
המציאות היא כמובן מורכבת בהרבה – מצד אחד, אנו יודעים שחולים המתמודדים עם כאב כרוני, כגון חולי סרטן רבים, נמצאים דווקא בסיכון מוגבר לפתח התמכרות למשככי כאבים, ואילו הקבוצה של המשתמשים שלא בהתוויה רפואית מתמודדים הרבה פעמים עם טראומה קשה, כאב נפשי משמעותי וכן כאבים גופניים שמקבלים מענה ע"י האופיואידים”.
האם אתם בסיכון להתמכרות? היכנסו למד ההתמכרויות ובדקו עצמכם >>
מתי מוגדר השימוש בחומרים האלו כהתמכרות? באיזה שלב האדם מבין שהוא התמכר לשימוש בהן, מעבר לטיפול הרפואי שניתן לו מלכתחילה?
"אין כאן שחור ולבן. בוא ניקח לדוגמה דווקא חומר שאינו תרופה הניתנת כמרשם על ידי רופא - אלכוהול. נאמר שאני יוצא עם חברים כל שבוע, לפעמים שותה קצת יותר, לפעמים פחות, והכל בידיעה שאלכוהול הוא חומר ממכר. מתי אני מגדיר את זה כבעיה? זה תלוי. האבחון יותר פשוט במצבי קצה - הרי אם מישהו שותה פעם בשבוע כוס יין ביום שישי הוא כנראה לא מכור לאלכוהול, אבל אם מישהו שותה בקבוק וודקה כל יום - עוד לפני שבחנתי איך זה משפיע על חייו, אני מעריך בסבירות גבוהה שיש פה בעיה.
המצבים היותר מורכבים הם אלו שלא בקצוות, כמו במקרים שבהם אדם כלשהו מקבל אופיואידים וכבר לא ברור אם הכאב עמו התמודד פגע בו יותר, או שמא השפעת התרופה היא כזו שמובילה לפגיעה תפקודית או סיכון חמורים עוד יותר. אנחנו צריכים לברר יחד עם המטופל מהם המחירים שהוא משלם על השימוש, להעריך מבחינה רפואית מה מידת הסיכון לבריאותו ועד כמה נפגע התפקוד של אותו אדם בכל התחומים - בבית, בעבודה, בלימודים וכדומה. בניגוד לדעה הרווחת של הכחשה אצל מכורים, רוב האנשים שמתמודדים עם בעיה כזו מודעים לה, פשוט לא תמיד הם מוכנים או מעוניינים לפתור אותה, כי מצד אחד מדובר בבעיה, אבל מצד שני אותה בעיה - האופיואידים - מהווה פתרון ומענה לבעיות אחרות, הן גופניות והן נפשיות".
כיצד אדם מגיע למודעות לכך שהוא נמצא בבעיה שמצריכה התערבות מקצועית?
"זה קודם כל תלוי בו עצמו. לכל אדם יש את האמביוולנציה שלו לגבי השינוי שהוא מוכן לעשות, וזה גם הבסיס לטיפול שלנו. אנחנו מתחילים בעבודה על האמביוולנציה הזו. ניקח למשל סיגריות. מגיל מסוים, מרבית המעשנים יאמרו כי הם רוצים או שוקלים הפסקת עישון, לפחות בזמן כלשהו בעתיד. עצם המחשבה הזו מעיד על כך שהם מבינים שלהמשך עישון יש מחירים, אך מצד שני ייתכן והם לא מרגישים מוכנים לוותר על התועלות שהם מפיקים מהמשך השימוש. אנחנו בסופו של דבר גם רוצים לזהות את הבעייתיות בשימוש בשלב מוקדם יותר וגם לעזור לאנשים להטות את הכף לכיוון הפסקה או הפחתה, והכי חשוב – למזער נזקים.
כמובן שמזעור הנזקים האולטימטיבי הוא הפסקת שימוש מוחלטת בחומר הממכר, אבל אם למשל אנחנו מדברים על חולה סרטן עם כאב כרוני - לא בהכרח נרצה שהוא יפסיק את השימוש. נרצה להפחית את הנזק שיגרום לעצמו בשימוש יתר, שיכול להוביל לדום נשימה ומוות. לא תמיד היעד הוא גמילה מוחלטת, אלא שיפור בריאות האנשים והפחתת הסכנות בשימוש יתר".
מטופלי כאב - בסיכון גבוה להתמכרות
ד"ר שליט מסביר כי הטיפול בהתמכרויות לאופיואידים אינו שונה מהותית ביחס להתמכרויות אחרות וכולל טיפול רפואי, פסיכולוגי, סוציאלי, עבודה בקבוצות וגם ביחידים. עם זאת, ישנן תרופות ספציפיות המותאמות למטופלי התמכרות למשככי כאבים, בדומה לכך שיש תרופה ייעודית להפסקת עישון. הבעיה, לדבריו, היא שמערכת הבריאות מערימה קשיים על המטופלים בגלל החשש שינצלו לרעה את התרופות הללו.
"מדובר מצד אחד בתרופות יעילות עם הוכחות טובות מאד לכך שהן מורידות תחלואה ותמותה, אבל מצד שני הזמינות שלהן עבור מטופלים לא מספיק טובה", אומר ד"ר שליט, "זו בעיה ברוב מדינות העולם וגם בישראל. הטיפול התרופתי בהתמכרויות לאופיואידים מצריך בסופו של דבר מתן תרופות ייעודיות, שהן יותר בטוחות ומאפשרות למטופל לחזור ולתפקד בחברה, וכשמערימים קשיים על השגתן, פחות מטופלים מקבלים את הטיפול ויותר מטופלים ממשיכים להתמודד עם הסיכונים הכרוכים בהתמכרות זו.
שתי התרופות העיקריות הניתנות כיום במסגרות הטיפול בהתמכרויות הן בופרנופין (סובוקסון) ומתאדון. מכיוון שבהיבט ההיסטורי תרופות אלו מתקשרות בציבור ל'נרקומנים', או לעבריינים ומשתמשים בשולי החברה, הטיפול הוגבל למרפאות של משרד הבריאות, והרגולציה מאפשרת חלוקה של מספר מנות מוגבל בכל פעם, על מנת למנוע שימוש לרעה או סחר בחומרים הנ"ל.
אך תפיסה סטיגמטית זו מתייגת קבוצות גדולות באוכלוסיה מראש כעבריינים, ובפועל מונעת מאלפים יחס מכבד וטיפול מציל חיים. המרפאות הקיימות עושות עבודת קודש, אך מספרן מוגבל, ועבור מטופלים רבים הצורך להגיע לקבלת התרופה בתדירות גבוהה, לעתים במרחק רב מבתיהם, במערכת שהיא נפרדת מקופת החולים בה הוא מקבל את שאר הטיפול הרפואי – מובילות לכך שמטופלים רבים אינם פונים לטיפול מלכתחילה".
לדברי ד"ר שליט, קיים חוסר אמון מובנה במטופלים מצד המערכת, מה שמקשה מאד על אופן הטיפול: "אמנם לעתים יש בסיס לחוסר האמון הזה, כי יש מטופלים שאכן לא נרצה לאפשר להם גישה חופשית לתרופות - אבל זה לא נכון עבור מרבית המטופלים. אין סיבה הגיונית לכך שאישה בשנות ה-50 לחייה, מורה במערכת החינוך ובעלת משפחה, אשר פיתחה התמכרות לאופיואידים שאותם קיבלה מרופאיה, יכולה לקבל מרשם לאופיואידים במינון גבוה לחודש ימים, אך כאשר היא באה לקבל את הטיפול התרופתי לאותה בעיה - מתייחסים אליה כאל עבריינית וניתן לתת לה מרשם לשבוע ימים בלבד בכל פעם".
במערכת הבריאות, מסביר ד"ר שליט, קיימת תפיסה מוטעית ולפיה מטופל שמקבל אופיואידים לכאב נמצא בפחות סיכון להתמכרות ופחות צריך לחשוש לגביו.
"המידע המחקרי מצביע בדיוק על ההיפך", הוא אומר, "מטופלי כאב הם בסיכון מוגבר לפתח התמכרות. הרבה פעמים הם מקבלים את הטיפול לכאבים במיטב המרכזים הרפואיים, אבל ברגע שמתברר שפיתחו התמכרות, הם נאלצים מיד להפסיק את הטיפול או שמקשים עליהם להמשיך בו, ומפנים אותם למסגרות שאינן שייכות לקופות החולים. פתאום הם נאלצים ללכת למקום כלשהו, לפעמים מרוחק, ולעמוד בתור פעם בשבוע כדי לקבל את התרופה לטיפול בהתמכרות.
העובדה שבתוך מרכזי הכאב אין מספיק התייחסות ואפשרויות טיפול, אינה הגיונית מבחינה רפואית. הקופות בעצם מסירות ידיהן מהתמכרות שנגרמת כתוצאה מטיפול רפואי, וכמו תופעות לוואי רבות, ראוי שהטיפול בה יתקיים באתר טיפולי יחיד.
בשנים האחרונות נפתחו כמה מרפאות בקופות החולים לטיפול בהתמכרות לאופיואידים, אבל זה עדיין במספרים קטנים מאד ובהיקף מצומצם. נכון לעכשיו, מדובר ברגולציה שבסופו של דבר מקשה על המטופלים ללא הצדקה. לאחרונה קיבלה ועדה במשרד הבריאות החלטה על כך שיש להעביר את האחריות הביטוחית לטיפול בהתמכרויות לקופות החולים, ואף הוקצו לכך תקציבים ראשוניים – עלינו לדאוג לכך שהמהלך הזה נמשך ומתרחב ושלקופות החולים יהיו הכלים והאמצעים לממש את ההחלטה הנ"ל, בסופו של דבר מדובר בטיפולים מצילי חיים".
בשיתוף המרכז הישראלי להתמכרויות
