בשיתוף המרכז הישראלי להתמכרויות
כשמדברים על התמכרויות, עולות אצל רובנו סטיגמות, דעות קדומות ותפיסות שלא תמיד מתיישבות עם המציאות. ההנחה הרווחת אצל מרבית הציבור היא שהתמכרות היא תופעה שלא שייכת לסביבה הקרובה שלנו, משהו שנמצא אי שם בחצר האחורית. אבל המספרים מלמדים אחרת.
"אחד מתוך שבעה ישראלים בוגרים מתמודד עם התמכרות, כך שזה לא משהו שאפשר לומר עליו שהוא רק 'שם', זה 'אנחנו'", אומרת הדר פלד, האחראית על הכשרת המטפלים במרכז הישראלי להתמכרויות (ICA- Israeli Center on Addiction).
"אני חושבת שאין מישהו מאתנו שלא מכיר אדם אחד לפחות שמתמודד עם התמכרות. הסטיגמות בנושא יהיו חייבות להשתנות כי הבעיה היא בעיה של החברה כולה".
השבוע מציינים ברחבי העולם את יום המודעות להתמכרויות, וההיכרות של הציבור הרחב עם הנושא, אומרים אנשי המקצוע, היא חלק מהצלחת תהליך הטיפול בישראל. יותר מ-90 אחוזים ממי שסובלים מהתמכרות לא מקבלים טיפול מסיבות כאלו ואחרות, זאת למרות שהתופעה מוכרת כהפרעה פסיכיאטרית לכל דבר. ההתמכרות מובילה לנזקים נלווים רבים לאדם, למשפחה ולקהילה, ואף גורמת הפסד כספי עצום למדינה - כשבעה מיליארד שקלים בשנה (בהערכה שמרנית).
המרכז הישראלי להתמכרויות - שהוקם בשנת 2017 על ידי פרופ' שאולי לב-רן וד"ר אריאל קור - שם לו למטרה למנוע את תופעת ההתמכרות בעזרת העלאת המודעות, טיפול, הכשרה ומחקר.
"הטיפול במרכז הינו טיפול ממוקד אדם", מסבירה פלד, "אנו מלמדים גישות מבוססות-מחקר, שהוכחו כיעילות לטיפול בהתמכרויות - הגישה המוטיבציונית וגישת החיזוק הקהילתי (סוג של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי). הטיפול על תפיסת מזעור הנזקים - לא אומרים למטופל 'קודם תיגמל ואז תגיע', אלא יחד איתו בודקים מה המטרות שלו, מה המוטיבציה, בונים ביחד תוכנית ועובדים בשיתוף פעולה מלא.
האם אתם בסיכון להתמכרות? היכנסו למד ההתמכרויות ובדקו עצמכם >>
"אחד הדברים שפחות מבינים זה שהמרכיב המשמעותי בהתמכרויות הוא כנראה טראומה, סבל שעבר המטופל. לכן הטיפול הוא מוכוון טראומה וחותר להבנה כיצד אירועים טראומתיים השפיעו על התפתחותה של ההתמכרות. הגישה הזו מגיעה ממקום של חמלה ולא ממקום שיפוטי שמאשים את המטופל, ומתוך הבנה שהתמכרות היא הפרעה רפואית מורכבת, שהרבה פעמים יושבת על אותן טראומות ואירועי עבר".
כאמור, אחד המכשולים המשמעותיים בדרך להצלחת הטיפול הן הסטיגמות שנקשרו בהתמכרויות ובמכורים לאורך השנים. פלד: "במחקר שערכנו לגבי עמדות בחברה על התמכרויות, השיבו 71 אחוזים מהנשאלים כי היו מתביישים אם קרוב משפחה שלהם היה סובל מהתמכרות יותר מכל מצב רפואי אחר שעליו נשאלו (כוויות, נכויות שונות וכדומה). המספרים האלו מבטאים היטב את הסטיגמה ואת התפיסה של החברה לגבי התמכרויות. בנוסף, יותר מ־50 אחוז לא היו רוצים שאדם שסובל מהתמכרות יהיה שכן שלהם. רק 18 אחוזים חושבים שאנשים 'כמוני וכמוך' מפתחים התמכרות. הרוב חושבים שהתמכרות היא משהו רחוק מאיתנו, אצל "נרקומנים" בתחנה המרכזית. אבל אנחנו יודעים שהיא פה, והיא בעיה רפואית לכל דבר.
"אכן, במצבים רבים של התמכרות הסביבה סובלת וכועסת, ולכן מאשימה, וזה מובן. אבל כשמבינים את ההפרעה, ומתבססים על כל מה שלמדנו ב-50 השנים האחרונות במחקר, יודעים שההתמכרות היא אולי אחת המחלות שסובלות הכי הרבה מסטיגמות. זה נובע מאמונות מיושנות ומזיקות שהתמכרות היא קודם כל כישלון מוסרי. אנשים שמתמודדים עם התמכרות מואשמים על ידי הסביבה במצב שאליו הגיעו. היום אנחנו יודעים שמדובר בהפרעה רפואית מורכבת עם מאפיינים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים, חברתיים, והפרעה שניתנת לטיפול. לצערי גם הציבור, וגם רבים בשירותי הבריאות, ממשיכים לראות בהתמכרות תוצאה של פגם מוסרי או חולשה באופי, וכמובן שהסטיגמה הזו בסופו של דבר מופנמת אצל המטופל עצמו".
עד כמה אנשים חוששים לפנות לטיפול בגלל הסטיגמות הקשורות בהתמכרות?
"המספרים דרמטיים. רק אחד מתוך עשרה אנשים שסובלים מהתמכרויות פונה לטיפול. הסטיגמה היא אחד מהגורמים לפער העצום הזה. הייתה אצלי מטופלת שסיפרה על הבושה שהרגישה כשעמדה להיכנס למקום שיש עליו שלט 'מרפאה לטיפול בהתמכרויות'. התפיסה העצמית שלה, שהיא שייכת לאלו שנמצאים בתחתית כביכול, הקשתה עליה מאד לפנות לטיפול, אז במשך שלוש שנים היא ידעה שהיא מתמודדת עם התמכרות אבל התביישה לפנות לאיש מקצוע. מטופל אחר, שהתמודד עם פוסט טראומה והתמכרות, ביקש ממני שהוריו יגיעו לפגישה אחת משותפת כדי שיקבלו יותר מידע והבנה על מה שהוא עובר. בשיחת הטלפון המקדימה האם אמרה לי 'אני לא מוכנה שהבן שלי יגיע אליכם לטיפול, הוא לא מכור, זה קשקוש, שיפסיק אנחנו לא כאלה'".
"בסופו של דבר, ההפנמה של הסטיגמה היא אחד הדברים העיקריים שגורמים לאנשים לא לפנות לטיפול וברור לנו היום שסטיגמה עצמית מפחיתה באופן משמעותי גם את המוטיבציה לחפש עזרה. היא משפיעה לרעה על תהליך ההחלמה של האנשים, פוגעת בערך העצמי, מורידה את התקווה לשינוי ומשפיעה גם על היחסים החברתיים. מה שהכי גרוע בסטיגמה, זה שהיא מופנמת ומגבירה את האשמה ואת הבושה, ועלולה להוביל לשימוש עוד יותר מוגבר בחומרים הממכרים, וזה מה שאנחנו הכי רוצים למנוע".
הסטיגמה בעצם "מכה פעמיים" - פעם אחת כשמכור לא מוכן להודות בפני עצמו שהוא סובל מהבעיה, ובפעם השנייה, לאחר שכבר הודה, כשהוא חושש ללכת לטיפול.
"אין דבר כזה 'המכור לא מוכן להודות בפני עצמו', הוא באמביוולנטיות ולכן ככל שתוקפים אותו הוא מגן על עצמו וטוען שהכל בשליטה. בנוסף, צריך לשים לב לטרמינולוגיה, למלים עצמן - 'מכור, נרקומן, אלכוהוליסט' - אלו מלים שרק משרשות את הסטיגמה, ולכן אנחנו, במכון, משתמשים במונחים שמנטרלים את השיפוטיות כדי שאותו אדם לא ירגיש אשמה ובושה.
כל המלים האלה מתקשרות גם לכינויים כמו 'חלש, עצלן, שקרן' וכדומה, ואף אחד לא אוהב להיות קשור אליהן. לכן, גם ההכרה בעצם קיומה של הבעיה וגם הפניה לאחר מכן לבקשת טיפול - הן מאד מורכבות. הסטיגמה מעכבת את הסיכוי לקבל טיפול, לקבל טיפול טוב ולהחלים מהמצב.
"מה שקורה בתוך החברה זה שהתפיסה מנציחה סטיגמות שמכוונות לקבוצות מסוימות מאד, ובזה מחמיצים את העובדה שהרבה יותר אנשים נורמטיביים סובלים מהתמכרות. אם פעם חשבנו שהתמכרות זה רק לסמים כמו הירואין, קריסטל וסמי רחוב קשים אחרים, היום אנחנו יודעים שיש אנשים שמתמודדים עם התמכרות לתרופות מרשם, משככי כאבים, וקנאביס.
אל כל אלו מצטרפות ההתמכרויות התנהגותיות. רואים היום, בעידן הסמארטפונים, הרבה יותר צעירים נורמטיביים מכורים להימורים, פורנו וכדומה. בהיבט הזה החברה מחמיצה את העובדה שההפרעות האלו חוצות מגדרים, גילאים, מעמד סוציו אקונומי, וככל שנבין את הדבר הזה, נפחית את הסטיגמות בחברה ויתאפשר טיפול טוב יותר".
גם המספרים מלמדים כי ההתמכרות לא מבדילה בין מגזרים וקבוצות באוכלוסיה. כך, למשל, שכיחות ההתמכרויות במגזר החילוני היא 13.3%, במגזר המסורתי 14.1% והדתי 13.1%. הבדלים נמוכים קיימים בשכיחות התופעה בין חמישון ההכנסה התחתון (16.2%), האמצעי (13.6%) והעליון (9.7%).
איך גורמים לחברה להיפטר מהסטיגמות, ואילו כלים אתם מעניקים למטופל כדי להתמודד לאחר הטיפול עם העולם שבחוץ, שעדיין "נגוע" בהן?
"כשמטופל פוגש איש מקצוע שמבין את מצבו, שמנסה לפענח יחד איתו מה הביא אותו למקום שבו הוא נמצא, כשתהליך השינוי עובר דרך ההבנה של הצרכים שההתמכרות משרתת, ומנסים יחד למצוא חלופות בריאות למילוי צרכים אלו, לצד ההתייחסות החומלת וההדרכה הפרקטית כיצד לעבור את השינוי המיוחל - כל אלו יגרמו לו לחיות חיים ראויים יותר. הרבה מטופלים לא עושים את הקישור בין טראומות עבר, הפרעות נפשיות ומצוקות, לבין התפתחות ההתמכרות וכשלאדם יש יותר הבנה שלא הוא אשם, אלא שקרה לו משהו - התהליך הזה הופך יעיל יותר.
כשמטופל מצליח להגיע לתהליך כזה עם עצמו, גם הסביבה שרואה את השינוי מצליחה להצטרף למגמה. עם זאת, בהחלט יש סטיגמה חברתית שקשה לטפל בה לעומק, אבל אנחנו מציידים את המטופל בכמה שיותר כלים שיסייעו לו לבצע את השינוי, גם הפנימי וגם מול החברה".
"יום המודעות שמציינים היום הוא חלק מהעניין, כמו גם סדרת הכתבות הזאת. זה התפקיד שלנו, של התקשורת, של אנשי המקצוע. על ידי הבנה של מה זו התמכרות, מהיכן היא נובעת, מה המשמעות שלה, ובעיקר המודעת למחירים שהסטיגמות החברתיות עליה גובות - יותר סבל למשפחה ולאדם עצמו - אנשים מתחילים להבין יותר במה מדובר.
כמובן שהמרכז עצמו עושה הרבה מאד גם בשינוי מדיניות. הטיפול בהתמכרויות עדיין לא נמצא באחריות קופות החולים, אבל עכשיו אנחנו בתקופה של שינוי משמעותי ברפורמה בבריאות הנפש. ממש כפי שאפשר ללכת לקופת חולים ולפגוש פסיכיאטר אם אתה סובל מדיכאון, מחרדה או מהפרעה דו קוטבית, כך תוכל להגיע ולקבל טיפול בקופת החולים כי אתה מתמודד עם התמכרות, זה מוריד את הסטיגמה.
אלו תהליכים ארוכי טווח, אבל זה מה שיכול להביא אותנו למקום טוב יתר בתפיסה שלנו כחברה, בעמדות שלנו לגבי התמכרויות, אלו תהליכים שישפיעו וייתנו סיכוי לקבל טיפול ראוי יותר".
בשיתוף המרכז הישראלי להתמכרויות
