במשך שנים התרגלנו למסגור כמעט קבוע של סיקור נשים בעמדות מפתח: משפטים על העצמה, התפארות בשבירת תקרות זכוכית והתפעמות מהישגים שעד לפני כמה עשורים נראו דמיוניים עבור נשים בישראל. לכל אלו בהחלט היה מקום, וגם היום אסור לקחת שום דבר כמובן מאליו, אבל הגיליון שאתם אוחזים בו כעת נולד מתוך החלטה מודעת לנסות ולהשאיר את הקלישאות הללו מאחור. הנשים שמופיעות בעמודים הבאים - מנהלות של מפעלי אנרגיה ומזון, מנהיגות במערכת הבריאות, בחינוך ובשלטון המקומי - לא זקוקות ל"העצמה": הן הכוח עצמו. בעמדות המפתח, כל אחת בתחומה, הן מנהלות את השגרה המורכבת של המדינה לא בחסד, אלא בזכות כישרון, קור רוח וחשיבה מחוץ לקופסה. וכן, לאינטואיציה הנשית יש חלק בכך.
השנתיים וחצי האחרונות, מהקשות בתולדות המדינה, הסירו כל ספק שעוד נותר בנוגע ליכולותיהן של נשים. ממלחמת חרבות ברזל ועד למערכה האחרונה מול איראן, נשים הוכיחו בחזית ובעורף שאין תפקיד, מורכב או מסוכן ככל שיהיה, שגדול עליהן. בזמן שקולות שמרניים ומפלגים בחברה הישראלית ניסו - כל אחד מסיבותיו שלו - להטיל בכל זאת ספק בשוויון, ובפרט ביכולתן של נשים לשרת בתפקידי לחימה ופיקוד צבאי, השטח הכריע בוויכוח. הלוחמות והמפקדות היו שם ועשו את העבודה, פשוט כי זה מה שצריך.
אבל שוויון אינו רק הישגים בקריירה או בצה"ל. כי גם כשמביטים בתמונות הניצחון של הנשים בעמדות המפתח השונות, אסור לשכוח לרגע את הצד האפל והמוזנח של המציאות. בזמן שנשים כובשות עוד ועוד פסגות, רבות מדי עדיין חוות פחד בתוך בתיהן וסובלות מאלימות בלתי נסלחת. חובתנו כחברה אינה מסתיימת במחיאות כפיים למנהלות בכירות או בהצדעה ללוחמות הגיבורות - היא מחייבת דרישה בלתי מתפשרת להגברת האכיפה, הפיקוח והענישה בעקבות אלימות, פיזית ומילולית כאחת, כלפי נשים. שוויון אמיתי מתחיל בביטחון אישי בסיסי.
המוסף המיוחד שלפניכם הוא הצצה לישראל כפי שהיא צריכה להיראות: מקצועית, שוויונית ועניינית. אני מזמין אתכן ואתכם לקרוא את הכתבות הבאות לא כסיפורי "הצלחה נשית" חריגים, אלא כחלק מהמציאות של מדינת ישראל 2026, זו שלאורה היא צריכה להמשיך לצמוח.
קריאה מהנה ומעוררת מחשבה.