חינוך מחוץ לקופסה

במציאות הישראלית של השנים האחרונות, המונח "שגרה" הפך חמקמק. ילדים ובני נוער גדלים בתוך רצף בלתי פוסק של זעזועים, מהבידוד החברתי והשיבוש הפדגוגי של תקופת הקורונה ועד לטראומה של חרבות ברזל. המצוקות הרגשיות, האלימות הגואה ואובדן הערכים אינם רק בעיות נקודתיות של הצעירים, אלא תמרור אזהרה בוהק למערכת החינוך ולמעשה למדינה כולה. וכשיש מי שטומנים את ראשם בחול מבלי להבין שהגיע הזמן להחליף דיסקט, הצורך בשינוי גישה אינו עוד פריבילגיה של אנשי אקדמיה ושולחנות עגולים, אלא הכרח קיומי לשיקום החברה, גם לטווח הארוך.

ד"ר קרן רז־נצר, ראשת מינהל מו"פ, חדשנות וליווי רשויות ברשת החינוך "עתיד", מנסה להנחיל שינוי שמתבסס על הבנה כי ילדים ובני נוער, כמו כל אחד מאיתנו אחרי השנתיים וחצי האחרונות, אינם מי שהיו. בספרה "חינוך אחרי מלחמה", היא עוסקת במציאות של חוסר יציבות וטוענת שאנחנו עומדים על פרשת דרכים מבחינה חינוכית, שיכולה להשפיע גם ברמה הלאומית.

"אנחנו נמצאים בטלטלה כבר שש שנים", היא אומרת בראיון מיוחד למוסף "נשים היום", "מלחמת חרבות ברזל מוגדרת בעגה המקצועית כ'מלחמה קיומית' - כזו שאחריה אתה לא חוזר להיות מי שהיית. הבעיה המרכזית היא שמערכת החינוך שמרנית מטבעה. בכל פעם שהילדים חוזרים ל'שגרה', המערכת מנסה לחזור למנגנונים המוכרים שלה, מתוך מחשבה שהאירוע מאחוריה. אבל האמת היא שבמלחמה קיומית כולם משתנים - המורה, המנהל, הילד וההורה, והגיע הזמן שגם המערכת תבצע את השינויים הנדרשים. הילדים שלנו עוברים מאירוע לאירוע, אף אחד לא באמת מחזיק את הדבר הזה - מה באמת המשמעות של להתבגר בצורה כזאת.

"כשהייתי במשרד החינוך היינו צמרת של הנהגה נשית. כיום אין שם כמעט נשים. לא זו המציאות הישראלית שאנחנו צריכים לבנות עבור נער או נערה שגדלים פה. נקודת המבט הנשית היא קריטית בקבלת ההחלטות"

"נקודת המוצא הזאת - של שינוי בהתאם למציאות ולא המשך דשדוש בתבניות הקודמות - חייבת להיות הגיים־צ'יינג'ר של הדרך שבה אנחנו עושים חינוך. מחקרים השוואתיים ממלחמות קיומיות בעולם מראים שמערכת החינוך היא הכלי המרכזי לא רק לשיקום הצעירים, אלא לשיקום החברה כולה. המשימה שלנו היא לייצר רלוונטיות חינוכית שחורגת מהלימוד הטכני לבגרות.

"המורים והמנהלים הם הקטר שצריך לייצר לתלמידים תמונת עתיד. כרגע, במדינת ישראל, תמונת העתיד הזו חסרה, וכשאין אופק, הנוער נסוג למקומות קודרים של הישרדות אישית ואלימות, כפי שראינו במקרים הקשים שעלו לאחרונה לכותרות".

יש לך דוקטורט ביחסים בינלאומיים וכלכלה פוליטית. מה הניע אותך לעזוב את העולם האקדמי והעסקי לטובת מערכת החינוך הציבורית?
"הגעתי לחינוך כשהייתי עמוק בתוך התחום המקצועי שלי. עסקתי בשיתופי פעולה בינלאומיים בסביבות משתנות, נושא שבאופן אירוני הפך להיות רלוונטי מאוד למה שאני עושה היום. הטריגר היה אישי ופשוט: חזרתי מכמה שנים בחו"ל, הבן שלי נכנס לכיתה א', והרגשתי שבמקום להצטרף למקהלת המקטרים על מערכת החינוך, אני צריכה לעשות מעשה. התחלתי בהתנדבות של יום בשבוע, ומהר מאוד הבנתי שהשינוי האמיתי שצריך לקרות מתחיל שם. עזבתי הכל ועברתי לחינוך במשרה מלאה.

"מילאתי שורת תפקידי מטה ושטח: הובלתי את רפורמת הבגרויות, ניהלתי בתי ספר והקמתי בית ספר תיכון. הניסיון הזה קריטי, כי אם רוצים לחולל שינוי במערכת מבלי להבין את הדינמיקה של 'קומת הקרקע', מאוד קשה לייצר מדרגות להתקדמות. הרצון שלי היה, ונשאר, לייצר את המדרגה הבאה של החינוך הישראלי. אם אנחנו רוצים לשקם את החברה שלנו, אנחנו צריכים מסה קריטית של אנשים שיירתמו לדחוף את העגלה שנקראת החינוך בישראל".

בתחילת המלחמה נקראת להקים את מנהלת המפונים במשרד החינוך. מה למדת מהתקופה הזו על היכולת של המערכת להשתנות בזמן אמת?

"הגעתי בהתנדבות כדי להקים את המנהלת מתוך מודלים של רפורמות שעשיתי בעבר. רציתי לייצר גמישות במקום שבו המערכת כמעט הרימה ידיים. הקמנו מרכזי חינוך בעשרות מלונות, ולמדנו שכשאין ברירה, המערכת מסוגלת להמציא את עצמה מחדש. למדתי שחינוך אינו רק מבנה פיזי, אלא יכולת לייצר רצף ותחושת ביטחון גם בתנאים בלתי אפשריים. זה חיזק בי את ההבנה שאם רוצים שינוי, חייבים להבין את העולם הזה לעומק".

תפקידה של הקהילה
כדי לשנות את התמונה הנוכחית ולהרים את הדור הצעיר מעל הרכיבים הקיימים, מובילה ד"ר רז־נצר ברשת החינוך "עתיד" תהליכים שמתמקדים בשלושה עמודי תווך. הראשון שבהם הוא היכולת להביט לטווח ארוך, כמו למשל בנושא הקיימות שנדחק הצידה: "ניקח את הקיימות כערך חברתי. עלינו להבין שחשוב להתעסק היום, לא פחות מתוכנית הלימודים, ברעיונות גדולים. קיימות עבורנו היא לא רק 'למחזר פלסטיק', אלא תפיסת עולם ששואלת: איך אני מקדמת קשר בין הדור הצעיר לגיל השלישי? איך אני מכניסה את האדם המוחלש למעגל העבודה? איך אני גורמת לבת 16 להבין שהיא צריכה לגדול להיות מקבלת החלטות שתבטיח שגם הדור הבא יחיה פה בטוב?

"הרעיון השני הוא 'חינוך שלם'. אנחנו חייבים להתנתק מהטרמינולוגיה שחינוך נעשה רק על ידי מורים בבתי ספר. חינוך אמיתי יושב בתוך הקהילה. זה אומר שכולם 'אול־אין' - הקשר בין הצוות להורים, לרשות המקומית, והחיבור בין החינוך הפורמלי לבלתי פורמלי. אדם בוגר בקהילה, בין אם הוא הייטקיסט או בעל מלאכה, צריך לראות את עצמו כמשפיע על הנוער, אולי כפיגורה של מנטור, ולא רק כמי שמקטר על המצב. זה לא רק ועד הורים שאומר 'בואו נסתובב כדי לראות שהנוער לא שתוי', אלא איך אני יכול לתרום. אם אני עובדת בתחום מסוים, איך אני יכולה לייצר, למשל, סוג של מנטורינג בקהילה שלי לצעירים. הממשק הזה מדבר על כך שחינוך הוא לא רק פדגוגיה, לא רק מקצוע, אלא תפיסת עולם שאומרת - אם אנחנו מבינים שאלו הגלגלים שמניעים את השיקום של החברה, כולנו חייבים להיות חלק בלתי נפרד מהתהליך הזה.

"והרעיון השלישי הוא יצירת 'שייכות מעצימה'. הכוונה היא לא למשמעות אישית של 'איך אני עושה את האקזיט הבא' - תוצאה של 20 שנות חינוך לאינדיבידואליזם בחברה הישראלית. אנחנו שואלים: מה המשמעות שלי בקהילה שלי? מה העולם צריך ממני? איך אני תורמת למדינה לא רק בשיא של מלחמה כשהולכים להתנדב בחקלאות, אלא באופן קבוע. כחלק מהרעיון הזה, בתי הספר שלנו והרשויות שבהן אנו פועלים מהווים מרחבים לפעילויות משותפות וליוזמות שמעצימות את הפרטים ואת הקהילה כולה. כשיוצרים מעגל כזה, הפרט תורם לחיזוק ולקידום הקהילה, והקהילה מזינה ומעצימה את הפרט".

רשת "עתיד" נוסדה לפני 22 שנים. היא פועלת בכל הארץ ובכלל המגזרים, ממסעדה שבצפון עד ניצנה שבדרום, עם 107 מוסדות חינוך ותוכניות ארציות, 40 אלף תלמידים ו־4,800 אנשי צוות. "את הרעיונות שפירטתי אנחנו מנסים להניע ברשת שלנו עם שותפים חיצוניים, מתוך הבנה שאין לנו פריבילגיה לחכות או להשאיר את הדברים כמו שהם", אומרת ד"ר רז־נצר, "אחרת נקבל את המציאות הזו לפנים - ואנחנו כבר מקבלים אותה לפנים - וצריך להתמודד איתה אם רוצים להמשיך לחיות פה, אם רוצים תקווה".

לפלס את הדרך לאחרות
ד"ר רז־נצר מביאה כדוגמה את העובדה שעד תחילת המלחמה עוד דיברו במסגרת תוכניות חינוכיות, בעיקר בבתי ספר יסודיים, על הפרדת אשפה מפלסטיק, על סביבה ירוקה יותר. עכשיו? אל תפריעו, יש דברים יותר חשובים.

"התחילה המלחמה - וכולם מחקו את זה מהלקסיקון. פתאום זה לא מעניין אף אחד, כי אתה במוד של הישרדות וזה המסר שמועבר אל הצעירים. אני אומרת הרבה פעמים: אנחנו, המבוגרים, נדע אחר כך לעשות את השינוי עוד פעם, אבל ילד פתאום קיבל מציאות שונה, כאוטית, ולתוכה הוא גדל".

איפה זה מתחבר למקום של הנשים בהובלת השינוי במערכת החינוך?
"בעיקר בכל מה שקשור בקבלת החלטות. כשהייתי במשרד החינוך היינו צמרת של הנהגה נשית, כיום אין שם כמעט נשים, ולא זו תמונת המציאות הישראלית שאנחנו צריכים לבנות עבור נער או נערה שגדלים פה. קודם כל, נקודת המבט הנשית היא קריטית בקבלת החלטות. יש דברים שאישה, מעצם דרך המחשבה שלה והאופן שבו היא רואה את הדברים, תורמת לקבלת ההחלטות בצורה שגבר לא יכול. מלבד זאת - אנחנו עדיין 50% מהאוכלוסייה. וכשמחצית מהאוכלוסייה מודרת מבחינת ייצוג בגופים שמקבלים את ההחלטות הכי חשובות, אז אי אפשר לספר סיפורים כמו 'טוב, את רואה אותן כמנהלות אגפים' או דברים כאלה.

"התפקיד של אישה כמוני, שעשתה כמה וכמה דברים בחיים, כולל למשל דוקטורט כשסביבי היו רק גברים, זה לפלס את הדרך גם עבור אחרות. נשים חייבות לראות מולן מנהיגות, מובילות, ולא רק באיזו אפיזודה של 'שבוע הנערה' או 'איזה יופי - עכשיו אני אבוא להרצות לכם ותראו נשים שעשו את זה'. זה חייב להיות יומיומי ומשמעותי".

לעשות חינוך מבחירה
אחת הדרכים ברשת "עתיד" לצאת מהתבניות המוכרות, היא שילוב של מורים מעולמות תעסוקה שונים בתוכניות הלימוד. ד"ר רז־נצר: "בתיכון מית"ר בגני תקווה, שאותו הקמתי וניהלתי, התעקשתי להביא גם נשים וגם גברים שעשו בחיים דברים חוץ מחינוך והגיעו להוראה דרך הסבות מקצועיות וכדומה. למשל, רכזת ספורט שהיתה נציגה אולימפית בעצמה והובילה את התחום הזה אצלנו, או הייטקיסטים ואנשים שעסקו במחקר הרבה שנים והגיעו לעשות חינוך. זה חשוב, כי בסוף מה שהילדים רואים זה דפוס מאוד מעניין: עולם שלם של מישהי שעשתה או מישהו שעשה משהו בחיים, עבר קריירה מרשימה - ועדיין בוחרים לבוא לחינוך. וזה משפיע על הילדים, נותן להם הרגשה שמי שמלמד אותם עושה את זה מתוך שליחות וחזון.

"זה לא פשוט, כי מקצוע ההוראה היום מאוד לא מוערך ולא מתגמל, הוא מקצוע חבוט. גם לי אמרו כשעברתי לתחום החינוך - מה איבדת? מה עשית? ובנקודה מסוימת שאלתי את עצמי את השאלות האלה. אבל אני באמת אומרת - אם אנחנו רוצים לחיות פה, אנחנו צריכים בחינוך אנשים שבוחרים לעשות את זה, ולא רק כי זה נוח להם מבחינת שעות העבודה. וכשמביאים משהו מאוד רענן ומאוד אחר לילדים, אז הם רואים את הדברים בצורה אחרת, מתייחסים לזה אחרת, זה מרתק אותם.

"אתה יכול להביא הרבה דברים רלוונטיים היום ועדיין לשמור על תוכנית הלימודים. אפשר ללמד מתמטיקה נהדר דרך עבודה על שוק ההון, או היכרות עם שוק ההון, ופתאום אתה רואה שנדלקות לילדים העיניים. יש המון דברים שאפשר לעשות שקצת שוברים את המשוואה הזאת שאנחנו מסתכלים עליה, של תוכנית לימודים שנועדה רק להכין את התלמיד לבגרות".