עכשיו זה קורה שוב. אנגליה וארגנטינה נפגשות בחצי גמר מונדיאל 2026, והמפגש הזה מגיע עם כל המטען ההיסטורי שאפשר לבקש מיריבות ספורטיבית. לפי דיווחים, זו תהיה הפעם הראשונה שבה שתי הנבחרות ייפגשו בחצי גמר מונדיאל, אחרי חמישה מפגשים קודמים בגביע העולם.
הסיפור מתחיל הרבה לפני דייגו מראדונה. בלב היריבות נמצאים איי פוקלנד, או מבחינת הארגנטינאים, המאלווינס. האיים שוכנים בדרום האוקיינוס האטלנטי, מזרחית לחופי ארגנטינה, ונמצאים בשליטה בריטית מאז המאה ה- 19. ארגנטינה טוענת לבעלות עליהם עד היום, והשם מאלווינס ממשיך להופיע בשיח הלאומי, בשירי אוהדים ובפוליטיקה המקומית.
בשנת 1982 המחלוקת הפכה למלחמה. ארגנטינה פלשה לאיים, בריטניה שלחה כוח צבאי כדי להשתלט עליהם מחדש, והעימות הסתיים בכניעה ארגנטינית ובמאות הרוגים. מאז, כל מפגש בין שתי הנבחרות קיבל רובד נוסף. זה כבר לא היה רק מי טובה יותר בכדורגל. זה היה מי מספרת לעצמה סיפור חזק יותר על כבוד, הפסד ונקמה.
אבל גם לפני המלחמה, המשחקים ביניהן לא בדיוק התנהלו באווירה של משחק ידידות. במונדיאל 1966, ברבע הגמר באנגליה, הורחק קפטן ארגנטינה אנטוניו ראטין בהחלטה שנויה במחלוקת. המשחק הפך לכאוטי, אנגליה ניצחה אחת אפס, והאירוע נחשב לאחד הרגעים שהובילו בהמשך להכנסת הכרטיסים הצהובים והאדומים לשימוש רשמי בכדורגל העולמי.
ואז הגיע המשחק שהפך את היריבות למיתולוגיה. רבע גמר מונדיאל 1986 במקסיקו. ארבע שנים אחרי מלחמת פוקלנד. מצד אחד אנגליה, מצד שני ארגנטינה, ובאמצע דייגו מראדונה. קודם הוא כבש את שער "יד האלוהים", אחד השערים השערורייתיים בתולדות המשחק. אחר כך הוא עבר חצי נבחרת אנגלית וכבש את מה שנבחר לימים ל"שער המאה". באותו משחק אחד הוא הפך גם לנבל וגם לגאון, תלוי באיזה צד של האוקיינוס נולדת.
מראדונה עצמו לא באמת ניסה להסתיר את המשמעות. עבור ארגנטינאים רבים, הניצחון ההוא היה הרבה יותר מהעפלה לחצי גמר. הוא נתפס כרגע סמלי של נקמה ספורטיבית אחרי טראומת המלחמה. ברור שזה לא באמת החזיר את האיים ולא ריפא את האובדן, אבל בכדורגל סמלים לפעמים חזקים יותר מהמציאות.
הפרק הבא הגיע ב- 1998. הפעם זה היה דיוויד בקהאם, ילד הזהב האנגלי, שהורחק אחרי בעיטה בדייגו סימאונה. ארגנטינה ניצחה בפנדלים, ובקהאם הפך בן לילה לאויב הציבור באנגליה. ארבע שנים אחר כך, במונדיאל 2002, הוא קיבל את הרגע ההפוך: פנדל מדויק מול ארגנטינה וניצחון אנגלי קטן אבל טעון מאוד.
היריבות הזו כל כך טעונה, שגם עולם השיפוט לא נשאר מחוץ לסיפור. לפי דיווחים עדכניים, פיפ"א נמנעת מלשבץ שופטים אנגלים למשחקים של ארגנטינה ולהפך, בשל הרגישות ההיסטורית סביב שתי המדינות. זה נשמע חריג, אבל בעצם די הגיוני: כשאפילו זהות השופט עלולה להפוך לכותרת, עדיף לא לתת לאש חומר בערה נוסף.
מה שמעניין הוא שהשחקנים של היום לא תמיד חיים את היריבות באותה עוצמה כמו הדורות הקודמים. עבורם זו אולי עוד יריבה גדולה בדרך לגמר. עבור הקהל, זו ממש לא עוד יריבה. אוהדים ארגנטינאים עדיין שרים על המאלווינס, האנגלים עדיין זוכרים את היד של מראדונה, וכל מפגש חדש נפתח מהדקה הראשונה עם ארכיון שלם על הגב.
וזו בדיוק הסיבה שאנגליה נגד ארגנטינה זה לא רק משחק גדול, אלא מפגש בין שתי מדינות שמנהלות כבר עשרות שנים ויכוח דרך כדורגל. לפעמים הוא מתבטא בשער בלתי חוקי, לפעמים בכרטיס אדום, לפעמים בפנדל, ולפעמים בשיר ביציע.
בחצי הגמר הקרוב, תהיה שוב תוצאה. מישהו ינצח, מישהו ילך הביתה. אבל היריבות הזו לא תיגמר שם. היא רק תקבל עוד פרק, עוד זיכרון, עוד משפט שאוהדים יוכלו לצעוק בעוד עשרים שנה.
כי יש משחקים שמסתיימים בשריקה, ויש משחקים שפשוט ממשיכים לחיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו