מעל 1,700 בני אדם מתו בלילה אחד – בגלל אגם

אגם ניוֹס, הממוקם במכתש וולקני רדום בצפון-מערב קמרון, נראה כמו גן עדן טרופי – מים כחולים עמוקים מוקפים בגבעות ירוקות. אבל היום לפני 39 שנים הוא התגלה, מאוחר מדי, כפצצת זמן מתקתקת.

ב-21 באוגוסט 1986, בשעה 21:30, תושבי הכפרים סביב אגם ניוס שמעו קול נפץ עמום. עם זאת, הם לא ראו שום ענן בשמים או עשן על האדמה, ולכן המשיכו בשגרת הערב שלהם. זו היתה טעות קטלנית: עד הבוקר, 1,746 בני אדם מתו בשנתם, בנוסף ל-3,500 ראשי בקר וכל יצור חי ברדיוס של 25 ק"מ מהאגם. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה המתועדת שאגם הרג אנשים שלא טבעו בו.

איך זה קרה?

מאחורי המראה הפסטורלי של האגם הסתתר סוד שאף אחד לא שם לב אליו עד אז: 200 מטר מתחת לפני השטח של האגם, מעיינות וולקניים בקרקעית שחררו פחמן דו-חמצני, שהתמוסס במים העמוקים תחת לחץ עצום, כמו בקבוק סודה ענק.

ביום האסון, כנראה בגלל מפולת סלעים קטנה, האיזון העדין נשבר. המים העמוקים הרוויים בגז עלו לפני השטח, הלחץ ירד, והגז השתחרר בהתפרצות אלימה. תוך שניות, 1.2 ק"מ מעוקב של פד"ח – משקל של בין 100,000 ל-300,000 טון – נפלט לאוויר. גייזר של מים וגז התרומם לגובה 100 מטר.

מכיוון שפד"ח כבד פי 1.5 מאוויר רגיל, הוא לא עלה מעלה, אלא זרם כנהר בלתי נראה במורד העמקים, במהירות של 20-50 קמ”ש. הוא דחק את החמצן מעלה והפך את האוויר בגובה כ-50 מטר מפני הקרקע לרעיל. כל מי שנמצא בדרכו של הענן נחנק תוך דקות. אנשים שהבינו שקורה משהו מוזר וברחו על כלי רכב הצליחו בחלקם להימלט, ותיארו ריח של ביצים רקובות וגופרית, תחושת שריפה בעיניים ובריאות, ואז איבוד הכרה. מי שהתעורר לאחר איבוד ההכרה מצא את כל הכפר מת.

החוקר הצרפתי מישל האלְבְּוואכְס, שהגיע למקום שבועיים אחרי האסון, תיאר מחזה אפוקליפטי: "הכפרים נראו כאילו נמחקו. אנשים מתים בבתיהם, במיטותיהם, באמצע ארוחה. בעלי חיים מתים בדיוק במקום שעמדו. לא היו סימני אלימות או מאבק. המוות היה מיידי ושקט". מי האגם הפכו לאדומים בשל התחמצנות של מים עשירים בברזל, שעלו מהקרקעית יחד עם הפד”ח, במגע עם האוויר.

אסון מסוג חדש

מה שהפך את האסון למפחיד במיוחד הוא שאף אחד לא חזה אותו. המונח "התפרצות לימְנית" (מהמילה היוונית לאגם) נטבע רק אחרי האירוע. רק אז הבינו שאגם מוֹנוּן, שנמצא סה”כ 100 ק"מ משם, הרג 37 אנשים בצורה דומה שנתיים קודם לכן, באירוע שבמקור חשדו שנגרם מנשק ביולוגי מסתורי. רק אז גילו שיש כיום שלושה אגמים כאלה בעולם – ניוס ומונון בקמרון, וקיווּ על גבול רואנדה וקונגו – ושהתפרצויות כאלו ככל הנראה קרו בעבר במספר מקומות נוספים בעולם.

הפתרון ההנדסי שפותח פשוט אך גאוני: צינור שמגיע לקרקעית האגם ומאפשר לגז להשתחרר באופן מבוקר. ב-2001 הותקן הצינור הראשון באגם ניוס, ויצר מזרקה מתמדת בגובה 50 מטר של מים רוויי גז. ב-2011 הוספו שני צינורות נוספים. תוך 15 שנה, רמת הגז ירדה ב-40%.

אבל האגם עדיין מסוכן; סכר טבעי בקצה האגם, שנוצר מלבה וולקנית, מתערער. אם יקרוס, גל צונאמי של 50 מיליון קוב מים עלול לפגוע ב-10,000 אנשים במורדות האזור. הממשלה פינתה 3,500 תושבים מהאזור המיידי, אבל אלפים נוספים מסרבים לעזוב את אדמותיהם, וגם מאלה שכבר התפנו, רבים שבו בשנים האחרונות לבתיהם, למרות תחזית של מומחה סכרים הולנדי מ-2005 כי הסכר יקרוס תוך 20 שנה – כלומר עד השנה הנוכחית.

כאמור, אגם קיוו על גבול רואנדה-קונגו מהווה גם הוא סכנה להתפרצות לימְנית. הוא אף גדול פי 2,000 מניוס, ומכיל לפי הערכות פי 1,000 יותר גז – מספיק להרוג מיליוני אנשים באזור הצפוף שסביבו. מדענים מזהירים שרעידת אדמה או התפרצות וולקנית יכולים לעורר את המפלצת הישנה. עם זאת, ניסיונות למדוד את הסכנות באופן מדעי הגיעו למסקנות מנוגדות למדי. בעשור וחצי האחרונים מנסים בממשלת רואנדה לעודד יזמים לנצל את הגזים באגם, וכך להרוויח ולהפחית את הסכנה במקביל, אך לא ברור האם זה יעיל או נחוץ.