ציירת הדיוקנאות של מארי אנטואנט – מפריז לחצר ורסאי ועד רוסיה הקיסרית

אליזבת ויז'ה לה־ברן נחשבת לאחת מציירות הדיוקנאות הבולטות והמשפיעות של המאה ה־18. היא התפרסמה בזכות הקשר ההדוק עם מארי אנטואנט, שהעניק לה מקום של כבוד בחצר המלוכה הצרפתית. דרך מכחול רגיש וחדשני היא הצליחה לעצב את דמותה של המלכה, אך גם להתמודד עם ביקורת עזה ועם טלטלות פוליטיות. מסעה האישי – מילדות בסטודיו הפריזאי של אביה, דרך גלות ממושכת באירופה ועד חזרה לצרפת – הפך לסיפור השראה על אמנות, הישרדות ומורשת נצחית.

אליזבת ויז'ה לה־ברן (Elizabeth Vigée Le Brun) נולדה בשנת 1755 בפריז, חודשים ספורים לפני הולדתה של מי שתהפוך לדמות המפתח ביצירתה – המלכה מארי אנטואנט. אביה, שהיה צייר דיוקנאות בפסטל, הבחין מיד בכישרונה יוצא הדופן ואיפשר לה להתנסות בצבעים ובמכחולים כבר בגיל צעיר. הילדה הקטנה נהגה לבלות שעות ארוכות בסטודיו, ובמהרה הפכה את הציור לדרך חיים. בגיל 14 בלבד החלה לעבוד כציירת מקצועית, תופעה חריגה מאוד באותה תקופה, והזמנות לדיוקנאות זרמו אליה מאצילים, בורגנים ואנשי תרבות. האווירה התוססת של פריז במאה ה־18, על חוגי הספרות, המוזיקה והאמנות שלה, שימשה לה קרקע פורייה. כבר אז התבלטה לא רק בכישרון טכני אלא גם ביכולת לזהות את רצונות לקוחותיה – תכונה שתאפשר לה בהמשך להגיע אל המקומות הגבוהים ביותר.

הדרך לוורסאי והפיכתה לציירת המלכה

השאיפה והכישרון של אליזבת הובילו אותה היישר אל הארמון. בשנת 1778 קיבלה את ההזדמנות הגדולה ביותר בקריירה שלה – לצייר את דיוקנה הרשמי של מארי אנטואנט. המלכה הצעירה, שנואשה מציירים שלא הצליחו להחמיא לה, מצאה בויז'ה לה־ברן אוזן קשבת ועין רגישה. הציירת ידעה לרכך את המאפיינים ההבסבורגיים הבולטים – הסנטר המוארך והשפתיים הכבדות – וליצור דימוי של מלכה יפהפייה, אלגנטית ונשגבת. מכאן ואילך הפכה לציירת החצר הרשמית של המלכה, והייתה אחראית ליותר מעשרים דיוקנאות שלה. אך ההצלחה לא הייתה חפה משערוריות. אחד הדיוקנאות הידועים ביותר, שבו הופיעה אנטואנט בשמלת מוסלין פשוטה, חולל סערה עצומה בסלון של 1783. הציבור התקשה לעכל את המלכה לבושה בבגד יומיומי המזוהה עם נשים פשוטות. הציור הוסר מהתצוגה, אך יצר תקדים – הוא סימן את תחילתה של תפיסה חדשה, טבעית ונגישה יותר, הן באמנות והן באופנה. במקביל, ויז'ה לה־ברן החלה לקבוע טרנדים בעצמה: היא הציגה את מושאי הציורים עם שיער לא מפודר ועם בגדים פשוטים ונוחים, ובכך חתרה תחת מוסכמות החצר הצרפתית הקשוחה.

גלות, הישרדות והצלחה באירופה

הקשר הקרוב למלכה הביא עמו גם מחיר כבד. כתבי הפלסתר לא חסכו האשמות: רומנים סודיים, חיי מותרות ובזבוז כספי הציבור. כשהמהפכה פרצה ב־1789, הבינה ויז'ה לה־ברן כי חייה נתונים בסכנה. היא ברחה מפריז יום לאחר שמשפחת המלוכה נלקחה בכפייה לוורסאי, ויצאה למסע שנדמה היה זמני – אך נמשך שלוש־עשרה שנה. תחנתה הראשונה הייתה איטליה, שם התקבלה בחום רב וזכתה להציג לצד אמנים בולטים כאנג’ליקה קאופמן. לאחר מכן עברה לוינה וציירה בני אצולה מקומיים. אולם עיקר הצלחתה נרשמה ברוסיה, בסנט פטרבורג, שם פגשה את קתרינה הגדולה והפכה לחלק מהחצר האימפריאלית. הדיוקנאות שלה, שהציגו שילוב בין אידיאליזציה לרוך אנושי, התקבלו בהתלהבות עצומה. יכולתה להחמיא למודליה מבלי לאבד את תחושת האותנטיות הפכה אותה לדמות מבוקשת בכל חצר אירופית שבה ביקרה. בכך חיזקה את מעמדה כציירת בינלאומית, שיכולה להצליח גם מחוץ לגבולות מולדתה – הישג נדיר במיוחד לאישה במאה ה־18.

מורשתה של אישה אחת בעולם גברי

בשנת 1802 חזרה אליזבת לפריז, אך זו כבר לא הייתה העיר שעזבה. נפוליאון בונפרטה שלט ביד רמה והחברה הצרפתית השתנתה מן היסוד. אף על פי כן, שמה כאמנית אירופית מהוללת פתח בפניה מחדש את שערי הסלונים והאספנים. היא המשיכה לצייר, לפרסם את זיכרונותיה ולהשפיע על עולם האמנות. בסך הכול יצרה במהלך חייה למעלה מ־660 דיוקנאות – מספר עצום המעיד על הפוריות הבלתי רגילה שלה. ביצירתה ידעה לשלב טכניקה מבריקה עם רגש אנושי, ודיוקנאותיה של מארי אנטואנט הפכו לסמל תרבותי והיסטורי. אולם מעל הכול, ויז'ה לה־ברן הייתה דמות יוצאת דופן: אישה שהצליחה לנסוק אל התהילה הבינלאומית בתקופה שבה העולם האמנותי נשלט ברובו על ידי גברים, ולהפוך לשם שעד היום מזוהה עם רוך, יופי ויכולת אמנותית על־זמנית. היא הלכה לעולמה בשנת 1842, בגיל 87, כשהיא מותירה אחריה מורשת חיה של יצירה ואומץ.

מקורות:

• הסרט התיעודי The Remarkable Talent of Elizabeth Vigée Le Brun | Portraits of Marie Antoinette Pt. 1

• הסרט התיעודי The Prolonged Exile of France’s Finest Artist | Portraits of Marie Antoinette Pt. 2

המאמר נכתב בסיוע כלי AI ונערך על ידי עורכת המדור.