היוזמה הסינית שמדאיגה את המערב, וגם את ממשלת ישראל

יוזמת החגורה והדרך (BRI) של סין, שהושקה ב-2013 על ידי הנשיא שי ג'ינפינג, היא פרויקט תשתיות שאפתני, אבל זה לא כל מה שהיא. עם השקעה מתוכננת של טריליון דולר ב-150 מדינות, מדובר בניסיון השאפתני ביותר בהיסטוריה לעצב מחדש את הסדר הגיאופוליטי העולמי. הסינים מציגים אותה כחידוש דרך המשי העתיקה, חזון שנראה כמעט רומנטי, אך המציאות חושפת אסטרטגיה מחושבת להפוך את סין למעצמה הדומיננטית של המאה ה-21 בלי לירות כדור אחד.

הנתונים מדברים בעד עצמם: סין כבר בנתה או מממנת 42 נמלים ב-34 מדינות, מפיראוס ביוון ועד גוואדר בפקיסטן – וכולל את נמל המפרץ בחיפה. במקביל, הסינים בונים רשת של מסילות ברזל, שמסוגלים להוביל סחורות מסין ליוון, לדוגמא, ב-18 ימים במקום 40 ימים בים (בהנחה שהמלחמה בין רוסיה ואוקראינה, שהרכבות עוברות דרך שתיהן, תסתיים מתישהו). אבל מתחת לפני השטח של רכבות וכבישים, מתרחש מהלך אסטרטגי עמוק יותר – יצירת תלות כלכלית, שמתורגמת לכוח פוליטי.

פקיסטן, שקיבלה 62 מיליארד דולר להקמת הפרוזדור הכלכלי סין-פקיסטן (CPEC), מעניקה כעת לסין גישה ישירה לאוקיינוס ההודי בעוקף מצר מלאקה. סרי לנקה, שלא הצליחה להחזיר הלוואות סיניות, נאלצה להחכיר לסין את נמל המבנטוטה ל-99 שנים – תזכורת מטרידה להחכרת הונג קונג לבריטניה. ג'יבוטי, עם חוב לסין של 80% מהתמ"ג שלה, אירחה ב-2017 את הבסיס הצבאי הסיני הראשון מחוץ לסין.

המרכיב הדיגיטלי של היוזמה מעורר דאגה מיוחדת במערב: סין מניחה כבלים אופטיים, בונה מרכזי נתונים ומפיצה טכנולוגיית 5G של וואוויי (או כפי שהיינו אמורים לכתוב את שמה אילולא "אינְגְלזה" אותו בעשור הקודם: חוואווה) ב-70 מדינות. הרשת הדיגיטלית הזו לא רק מעבירה מידע – היא יוצרת תלות טכנולוגית, ומאפשרת לסין גישה פוטנציאלית לנתונים רגישים של מיליארדי משתמשים. כשאתיופיה גילתה ב-2018 שהמטה של האיחוד האפריקני שסין בנתה שולח נתונים לשרתים בשנגחאי, ההשלכות הביטחוניות התבהרו. בישראל אסור לוואווי אפילו להשתתף במכרזים להקמת רשתות סלולר – אך הממשלה לא מצליחה למנוע מהסינים להתערב בפרויקטים מקומיים כמו נמל חיפה, בניית תשתיות רכבת ועוד, למרות שהדבר יוצר חיכוכים עם ארה"ב ומדינות מערביות אחרות.

ארה"ב והאיחוד האירופי מגיבים באיחור מדאיג. יוזמת "Build Back Better" של ממשל ביידן הבטיחה 600 מיליארד דולר עד 2027, אבל עד כה התממשו רק פרויקטים בודדים. האיחוד האירופי השיק את "השער העולמי" עם 300 מיליארד יורו, אך מתקשה להתחרות במהירות ובגמישות הסינית. בינתיים, איטליה הפכה למדינת ה-G7 הראשונה שהצטרפה ליוזמה ב-2019, למורת רוחה של וושינגטון, אך לאחר חילופי השלטון בין ג’וּזֶפֶּה קונטה מהשמאל לג’ורג’ה מלוני מהימין נסוגה המדינה מהיוזמה (לפחות עד הפעם הבאה שהשלטון יתחלף).

המבקרים מכנים זאת "דיפלומטיית מלכודת החוב" – הלוואות בתנאים מעורפלים, שמובילות לשליטה סינית בנכסים אסטרטגיים. התומכים טוענים שסין מספקת תשתיות חיוניות למדינות שהמערב התעלם מהן במשך עשורים. האמת כנראה נמצאת באמצע, אבל ההשלכות ברורות: סין בונה רשת השפעה גלובלית, שמאתגרת את ההגמוניה האמריקאית שנמשכת מאז 1945.

המשמעות האמיתית של דרך המשי החדשה אינה כלכלית בלבד; זוהי הצעה לסדר עולמי חלופי – אוטוריטרי, ריכוזי, ומבוסס על ריבונות מוחלטת ללא התערבות בענייני פנים. עבור מדינות רבות באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית, המודל הסיני של פיתוח ללא דמוקרטיזציה (בניגוד למאמצים אמריקאים "לשחד" מדינות לקבל ממנה כסף תמורת אימוץ ערכים מערביים כמו בחירות הוגנות ופוליטיקה מפלגתית) נראה אטרקטיבי יותר ויותר.

כשההיסטוריונים יביטו אחורה על המאה ה-21, יוזמת החגורה והדרך עשויה להיזכר כנקודת המפנה, שבה המרכז הגיאופוליטי של העולם התחיל לזוז לראשונה בלי צורך במלחמה וכיבושים צבאיים.

(הכתבה נכתבה בעזרת קלוד)