הלוטוס הלבן, גרסת סין האלימה שזעזעה את המדינה

בשלהי המאה ה-18, בעוד שהמהפכה הצרפתית מחוללת שינויים באירופה, התחוללה בסין דרמה לא פחות עזה, שבמדינות מערביות, ובעקבותיהן גם כאן אצלנו, לא ממש לומדים עליה. מרד הלוטוס הלבן (1796-1804) היה אחד המרידות העממיות הגדולות והעקובות מדם בהיסטוריה, שגבה את חייהם של מיליונים וסימן את תחילת סופה של שושלת צ'ינג האדירה.

כת הלוטוס הלבן הייתה אחת מכמה תנועות שנודעו בשם הזה, ובדרך כלל היו שילוב של תנועה דתית-מיסטית שהאמינה בבואו הקרוב של גואל בודהה שיביא לעידן של שגשוג, יחד עם מחאה נגד השלטון הסיני הנוכחי בכל תקופה. התנועה משכה בעיקר איכרים עניים, נשים ומיעוטים אתניים שסבלו תחת עול המסים הכבד של השושלת המנצ'ורית. הממשל הקיסרי ראה בכת איום ודיכא אותה באכזריות, מה שרק הגביר את המרירות.

הניצוץ שהצית את המרד היה מסע דיכוי ממשלתי ב-1794. כאשר נעצרו מנהיגי הכת במחוז הוביי, אלפי חסידים התקוממו להגנתם. מה שהחל כהתנגדות מקומית הפך תוך חודשים למרד המוני, שהקיף שלושה מחוזות ענקיים במרכז סין – הוביי, סצ'ואן ושאאנסי – ששטחם כגודלן של צרפת וספרד יחד.

המורדים פיתחו טקטיקות גרילה מתוחכמות: הם נעו במהירות בשטח ההררי, תקפו מוצבים מבודדים ונעלמו לפני שהצבא הקיסרי הכבד הספיק להגיב. נשים לחמו לצד גברים – דבר חריג בסין של אותה תקופה. ילדים שימשו כמרגלים וכשליחים. כפרים שלמים התגייסו למאבק, מתוך להט דתי ושנאה עזה לשלטון המנצ'ורי.

הקיסר צ'יאנלונג, ששלט 60 שנה ונחשב לאחד הגדולים בהיסטוריה הסינית, נאלץ להתמודד עם המרד בשנותיו האחרונות. הוא שלח אלפי חיילים לאזור, אך זה לא הספיק כדי להשתלט על שטח ענק שבו גרו מעל מיליון בני אדם, שקשה היה להבין במי מהם צריך להילחם. אחד המפקדים בשטח התלונן: “המורדים כולם נתינינו. הם אינם שבט חיצוני שאפשר להגדיר באמצעות גבול טריטוריאלי או ולזהות באמצעות תלבושת או שפה מיוחדים. כשהם מתאספים ומתנגדים לממשל – הם מורדים; (אך) כשהם מתפזרים – הם שוב אזרחים".

הקיסר החדש, ג'יאצ'ינג, ירש ב-1796 אימפריה במשבר עמוק. במסמך נדיר הוא הודה: "המרד גדל מיום ליום, בעוד הצבא שלנו נחלש".

נקודת המפנה הגיעה ב-1799, כאשר הקיסר החדש הנהיג אסטרטגיה חדשה ואכזרית: בניית מבצרים מקומיים, איסוף של קבוצות מקומיות, אימונן וחימושן כמיליציות איכרים נאמנות שיילחמו במורדים במקום הצבא. במקביל, נעצרה אספקת המזון לאזור, מלבד אותם כפרי מיליציות, כדי להחליש את המורדים, והוצעה חנינה למורדים שייכנעו, מה שהוביל לפילוגים פנימיים.

המרד דוכא סופית ב-1804, אך המחיר היה עצום. ההערכות סביב 100,000 הרוגים (כלומר, כעשירית מתושבי האזור).

ההשלכות ארוכות הטווח היו הרסניות. יוקרתו של הצבא הקיסרי נחלשה, ולמרות שנלמדו לקחים רבים שיושמו לאחר מכן, החולשות שנחשפו במהלך המרד סללו את הדרך למרידות הבאות – מרד טאיפינג (1850-1864) שגבה מספר עצום של 20-30 מיליון קורבנות, ובסופו של דבר לנפילת המערכת הקיסרית ב-1911. מדובר בדוגמא היסטורית מרתקת על כוחה של התקוממות עממית מול שלטון מרכזי, וכיצד לטווח הארוך גם מרד כושל יכול להפיל אימפריה.

(הכתבה נכתבה בעזרת קלוד)