דגדוג הוא אחת התופעות המוזרות ביותר שחווה הגוף האנושי: מצד אחד, הוא יכול להיות מהנה ומעורר צחוק, ומצד שני הוא יוצר תחושת אי-נוחות ואובדן שליטה. אך יש דבר אחד שכולנו יודעים: לא משנה כמה ננסה, לא נצליח לדגדג את עצמנו. למה בעצם אנחנו לא מסוגלים לגרום לעצמנו לאותה תחושה שמגע של אחרים יכול לעורר בנו?
עתידות
התשובה טמונה ביכולתו של המוח לחזות את העתיד ולהכין את עצמו לגירוי חושי צפוי. כפי שהסברנו לפני שבועיים, המוח צופה גירויים שונים לפי מידע שמגיע אליו, וכך למשל יודע להתכונן לכאב כשהוא יודע שהוא עומד להגיע, בעוד כאב בעוצמה זהה שמגיע ללא הכנה מפתיע אותו ולכן יוצר את האשליה שהכאב חזק יותר.
אותו עיקרון תקף לכל פעולה שאנו מבצעים. הקורטקס המוטורי הראשוני שולח הוראה לשרירים, אך במקביל מעביר עותק של ההוראה לאזורים שונים במוח. תהליך זה נקרא "עותק אפרנטי", והוא מכין את המערכות החושיות לקליטת הגירויים שעומדים להגיע.
קונסטנטינה קילְטֶני, חוקרת מדעי המוח ממכון קרולינְסְקה בשטוקהולם, מנהלת מעבדה הנקראת "מעבדת המגע והדגדוג". מחקריה מראים שאנשים תופסים באופן עקבי את עוצמתו של מגע עצמי כחלשה יותר ממגע חיצוני. זה לא רק עניין של תפיסה – הדמיה נוירולוגית מאשרת שהמוח באמת מגיב בעוצמה נמוכה יותר לנגיעות שאנו יוצרים בעצמנו.
מנגנון הישרדותי חיוני
התופעה הזו אינה ייחודית לבני אדם. דייויד שניידר מאוניברסיטת ניו-יורק חקר את התופעה בעכברים, וגילה שגם הם "מנמיכים את הווליום" של הרעשים שהם יוצרים בעצמם. כשעכבר הולך, המוח שלו מפחית את תגובתו לקול צעדיו – אך אם אותם קולות מושמעים דרך רמקול כשהעכבר עומד במקום, התגובה הנוירונלית חזקה בהרבה.
היכולת הזו חיונית להישרדות. דמיינו שאתם הולכים ביער. קול הצעדים שלכם אינו מעניין, אז המוח מפחית את השפעתו. אבל קול צעדים של מישהו אחר מאחוריכם עשוי לסמן על סכנה, ולכן חשוב להבחין בו.
מדוע דגדוג דורש הפתעה?
כשאתם שמים יד בבית השחי שלכם, המוח יודע לאן היא הולכת עוד לפני התנועה, ו"מכבה" את התגובה החושית באזור זה. אבל כשמישהו אחר מתקרב לבית השחי שלכם, המוח לא מוכן – התחושה מוגברת ולא מופחתת, והדגדוג עובד.
כפי שמסביר דייויד איגלמן, מדען מוח באוניברסיטת סטנפורד: "בשביל דגדוג צריך הפתעה. כשמישהו אחר מתקרב אליכם – אינכם יודעים בדיוק מה הוא יעשה. אבל מכיוון שפעולה של עצמכם אתם מנבאים מראש – היא פשוט לא מדגדגת".
יוצאי הדופן
מעניין לציין שקיים חריג לכלל הזה: אנשים עם סכיזופרניה כן מצליחים לעיתים לדגדג את עצמם. זה קורה כי המחלה משפיעה על יכולת המוח להבחין בין פעולות עצמיות לחיצוניות, וכך מערכת החיזוי עלולה להשתבש.
בקיצור
יכול מאוד להיות שאתם דגדגנים מאוד מוכשרים – אבל אלא אם יש לכם בעיה נוירולוגית שמונעת מהמוח לעבד את מעשיכם, לא תוכלו לדגדג את עצמכם. המוח פשוט מתוכנת להחליש מאוד את היכולת שלנו להרגיש דברים שאנחנו יודעים שעומדים לבוא, לטובת גורמים סביבתיים מפתיעים שעלולים להוות סכנה.
(הכתבה נכתבה בעזרת קלוד)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו