מה משותף לטלפון, מכונית, מחשב, נטפליקס ואייפון?

הביטוי "המציא את הגלגל" משמש אותנו ללעוג לאנשים שמציגים המצאות שנראות לנו פחות מדהימות מכפי שהם טוענים – אבל האמת היא שההיסטוריה מראה שאנשים נוטים להמעיט בערכן של המצאות גדולות. במלים אחרות: יכול מאוד להיות שגם על מי שבאמת המציא את הגלגל אמרו בני דורו בביטול משפט דומה. וכדי להוכיח עד כמה אנשים קטני אמונה לגבי טכנולוגיות חדשות, ביקשנו מקלוד ללקט לנו כמה מקרים כאלה מההיסטוריה.

הטלפון – “לא פרקטי"

כשאלכסנדר גרהם בל הסקוטי רשם את הפטנט על הטלפון ב-1876, הוא זכה לביקורת מרה. חברת הטלגרף ווסטרן יוניון (פעם היא היתה השליטה של עולם התקשורת, לפני שהפכה ללא יותר מאמצעי מפוקפק להעברות כספים) דחתה את ההזדמנות לרכוש את הפטנט תמורת 100,000 דולר, והנשיא שלה, וויליאם אורטון, כתב במזכר פנימי: “הרעיון אידיוטי על פניו. יותר מכך, מדוע ירצה מאן דהוא להשתמש במכשיר המגושם והלא פרקטי הזה כשהוא יכול לשלוח שליח למשרד הטלגרף ושלוח הודעה כתובה ברורה לכל עיר גדולה בארה"ב?”. גם וויליאם פְּריס, המהנדס הראשי של הדואר הבריטי, לא התחבר לרעיון וטען שהטלפון מתאים לארה"ב, אך לא לבריטניה, שבה "יש שפע-יתר של שליחים".

שווה לציין שלמרות שכיום ברור מאליו שלדבר ישירות נוח יותר משליחת שליח למשרד הטלגרף (או הדואר), בשנים הראשונות רק יחידי סגולה עשירים יכלו להרשות לעצמם טלפונים, וגם אז האיכות שלהם היתה ירודה והיה קשה למדי להבין את מה שנאמר דרכם.

עם זאת, העובדה הכי מפתיעה היא שאותו אורטון שלעג כך להמצאת הטלפון שכר זמן קצר מאוד אחר כך את "ממציא הטלפון השני" – אלישע גריי, שרשם פטנט על הטלפון שעתיים אחרי בל – והחל למכור טלפונים, אך לאחר שלוש שנים בלבד נכנע לשליטה המוחלטת של בל בתחום (ולפטנט המאושר שלו, שווסטרן יוניון הפרה בכוונה והיתה תחת איום בקנסות כבדים אם לא תחדול), ופרש ממנו.

המכונית – איך אפשר בלי סוס?

בשנת 1885 בנה המהנדס הגרמני קארל בנץ את ה"Patent-Motorwagen" – או, בתרגום לעברית, "כרכרת-מנוע פטנט", הרכב הממונע הראשון בעולם. התגובות לא היו מעודדות. אנשים שגרו בסביבתו ראו בה ניסיון פתטי ליצור כרכרה בלי סוסים, שהיתה חלשה יותר מהרכב שניסתה להחליף (היה לה פחות מכ"ס אחד, לעומת כרכרות רגילות, שהיה אפשר לרתום לסוס אחד או יותר), מה גם שהיא היתה רועשת ומסוכבת לתפעול ותיקון.

המפנה הגיע כשאשתו של קארל, בֶּרְתַה בנץ, החליטה שהגיע הזמן לנצל את ההמצאה של בעלה למה שחשוב באמת: בלי ידיעתו, היא נסעה עם שני ילדיה מעיר מגוריהם, מַנְהיים, למשפחתה בעיר פְּפוֹרְצְהיים, מרחק של 106 ק”מ, שבמהלכו היא אמנם נאלצה לעצור מספר פעמים לתקן בעיות שונות, אך מצד שני, הוכיחה שהרכב הממונע הוא המצאה פרקטית. זה לא הפך את המכונית ללהיט בן-לילה, אך זה בהחלט גרם לספקנות להיחלש מאוד, ועם הזמן יותר ויותר אנשים באליטה הגרמנית החלו לרכוש את הרכבים של בנץ – שוק שהחברה שלו, שידועה כיום כמרצדס, מחזיקה בו עד היום כמעט מאה וחמישים שנה אחר כך.

המטוס – “שום מולקולה של אמון"

לורד קלווין, אחד מגדולי הפיזיקאים הבריטים, ידוע בהתנגדותו לעצם הניסיונות להמציא את המטוס. באינטרנט נהוג לטעון שהוא הצהיר ב-1895 כי "מכונות טיסה כבדות מהאוויר הן בלתי אפשריות". האמת היא שאת המשפט המסוים הזה הוא לא יכול היה להגיד – משום שהוא ידע טוב מאוד שהן אפשריות. מה שהוא כן אמר היה, בתגובה לבקשה שיצטרף לאגודת האווירונאוטיקה הבריטית ב-1896: “אין לי המולקולה הזעירה ביותר של אמון בניווט אווירי, להוציא כדורים פורחים, או בתוצאות טובות של איזהשהו מהניסויים שאנו שומעים עליהם". מאוחר יותר, ב-1902, כשנה וחצי לפני טיסת הבכורה של אורוויל רייט, הוא הוסיף: “אף כדור פורח ואף מטוס לעולם לא יהיה מוצלח מבחינה מעשית".

המחשב – "שוק של חמישה מחשבים"

נהוג לחשוב (וזה כולל את מיקרוסופט, שהכניסה את זה לאתר שלה ללא כל סימוכין) שתומס ווטסון, נשיא IBM, שהיתה מחלוצות תחום המחשבים, אמר ב-1943: "אני חושב שיש שוק עולמי אולי לחמישה מחשבים". עם זאת, כאמור, אין לזה תיעוד רשמי. במקום זאת, לפי האתר של IBM עצמה, בפגישת משקיעים ב-1953 הוא ציין שבשנה שלפני כן יצא לחפש רוכשים לדגם החדש של החברה, ו"כתוצאה מהמסע שלנו, שעליו ציפינו לקבל הזמנות ל-5 מכונות, חזרנו הביתה עם הזמנות ל-18”.

גם לאחר שהמחשבים האישיים החלו להופיע, הם זכו לביקורת. עיתון הפופולר מכניקס החזה ב-1949 כי "מחשבים בעתיד יכולים לשקול לא יותר מ-1.5 טונות" - כאילו זה הישג מדהים.

אפילו קן אולסן, מייסד DEC, אמר ב-1977: "אין שום סיבה מדוע מישהו ירצה מחשב בבית". הוא לא הצליח לדמיין שימושים ביתיים למכונות שעוצבו לחישובים מדעיים ועסקיים.

האינטרנט – מה כבר אפשר לעשות בה?

קליפורד סטול, אסטרונום וסופר, כתב בשנת 1995 במגזין ניוזוויק שהאינטרנט הוא "אופנה חולפת", שאנשים לא ירכשו ברשת מכיוון שאין דרך אמינה להעביר כסף ברשת, לא יקראו ספרים דיגיטליים כי זה "במקרה הטוב מטלה לא נעימה", ושלא תיווצר תרבות מקוונת משמעותית מפני ש"שורת הצ’ט ברשת היא תחליף צולע לפגישה עם חברים על כוס קפה".

רוברט מטקלף, ממציא האת'רנט (החיבור הבסיסי של מחשבים לרשת), חזה ב-1995 שהאינטרנט "תתפוצץ לחלוטין בקרוב, ועד 1996 תקרוס באופן קטסטרופלי" (וזה תרגום חיוור למונחים האסטרונומיים שהוא השתמש בהם, כולל “סופרנובה”).

נטפליקס – לא מצחיק

בשנת 2000 נפגשו מייסדי נטפליקס, מארק רנדולף וריד הייסטינגס, עם מנכ"ל בלוקבאסטר, ג’ון אנטיוכו (ברצינות, זה השם שלו), והציעו לו שותפות: נטפליקס תנהל את האתר של בלוקבאסטר שיאפשר הזמנה של DVD עד הבית, וענקית השכרת הווידאו תנהל את החנויות והווידאומטים. אנטיוכו והיועץ הבכיר שלו סירבו. בצר להם, הציעו מייסדי נטפליקס פשוט למכור את החברה כולה לבלוקבאסטר. כאשר התבקשו לנקוב במספר, הם אמרו 50 מיליון דולר. שני מייסדי נטפליקס סיפרו פעמים רבות איך הבחינו בכך שאנטיוכו מתאפק לא לצחוק. כמובן שהעסקה לא יצאה לפועל. כמה שנים מאוחר יותר אמר אחד מהם בראיון שאנטיוכו "זרק עלינו הכל מלבד כיור המטבח". בתגובה שלח לו אנטיוכו, שבכל זאת היה לו קצת חוש הומור, כיור הביתה.

אבל לא רק מנכ"ל בלוקבאסטר; כשהושק שירות הסטרימינג של החברה, ב-2007, רוב התעשייה טענה שהאינטרנט פשוט לא מסוגל לספק הזרמה של וידאו באיכות טובה. נזכיר שבזמנו, יוטיוב כבר היה תופעה, שנרכשה ע"י גוגל חודשים קודם לכן תמורת 1.65 מיליארד דולר (בזמנו אנשים הרימו גבה על הרכישה הזו במחשבה שמדובר בסכום מוגזם שלא יחזיר את עצמו לעולם), ולכן כולם ידעו איך נראה וידאו בהזרמה – וזה לא היה טוב. כיום, אין כמעט חברת מדיה בלי שירות סטרימינג משלה. אפילו לנו ב"ישראל היום" יש אפליקציית וידאו.

אייפון – "לא ימשוך משתמשים עסקיים"

בינואר 2007 הציג סטיב ג'ובס את האייפון. אוהדי החברה התהלהבו, אבל המתחרות הביעו ספקנות – ואף לעג. סטיב באלמר, המנכ"ל דאז של מיקרוסופט (וכיום אחד מעשרת האנשים העשירים בעולם, למרות הטעות המרה הזו), צחק בקול בראיון ואמר: "500 דולר, כולל סבסוד, עם תוכנית (סלולר ב-AT&T, שהיתה המשווקת הבלעדית בארה"ב)? אני אומר שזה הטלפון הכי יקר בעולם, והוא לא ימשוך לקוחות עסקיים, כי אין לו מקלדת, מה שהופך אותו למכונת מיילים לא מאוד טובה".

לפי האוטוביוגרפיה של מייק לזארידיס, אחד ממייסדי בלאקברי, שהובילה בזמנו את שוק הסמארטפונים, הוא קרא לשותפו, ג’ים בלזילי, למשרדו למחרת ההכרזה, כדי לשאול אותו מה הוא חושב על העובדה שאפל הכניסה דפדפן לטלפון – מה ש-AT&T אסרה על בלאקברי לעשות. לטענתם, הם הבינו שזה עובד לרעתם, אך בסיכומה של השיחה אמר בלזילי "אנחנו נהיה בסדר". כמעט עשור לאחר מכן סגרה החברה את עסקי הסלולר שלה (כיום היא עוסקת בתחום הרכב וניהול מכשירים מחוברים בעסקים).

מלבד המחיר הגבוה והמחסור במקלדת פיזית, הביקורות הזכירו גם את חוסר התמיכה ב-Flash (כן, פעם אנשים חשבו שמכשיר בלי פלאש לא יכול להיחשב למכשיר שמביא את האינטרנט. כיום רוב האנשים לא זוכרים בכלל מה זה), חוסר התמיכה בעבודה בו-זמנית על כמה אפליקציות, הסוללה הפנימית הלא ניתנת להחלפה ועוד. אבל כידוע, האייפון הפך את אפל ליצרנית הסלולר הגדולה בעולם תוך 4 שנים, בזמן שהענקיות של אז – נוקיה, סוני-אריקסון ומוטורולה – נעלמו לחלוטין מהשוק.

למה אנשים דוחים חדשנות?

למה פיתוחים מהפכניים זוכים ללעג? הסיבות חוזרות על עצמן בכל המקרים שהוזכרו: פחד משינוי, תלות בטכנולוגיות קיימות, וקושי לחזות התנהגות צרכנית עתידית. לעתים קרובות, המומחים בתחום רגילים מדי למערכות הקיימות ולא מסוגלים לראות את הפוטנציאל המהפכני של המצאות חדשות.

פיתוחים מהפכניים באמת הם כאלה שלא רק משפרים את הקיים, אלא יוצרים דרכים חדשות לחלוטין להתמודד עם צרכים. הם מחליפים לא רק מוצרים, אלא התנהגויות והרגלים.