X

כפרי אבות – הטרנד שכובש את העולם עם מקל

החיים במערב יקרים, וגמלאות הפנסיה לא מספיקות אפילו לשכר דירה ואוכל. אז הזקנים במדינות העשירות מצאו פיתרון: הם לוקחים את דמי הפנסיה למדינות שבהן הם יכולים לממן חיי פאר. האם זה העתיד או טרנד קולוניאלי מתנשא?

זוג פנסיונרים אמריקאים מקבלים מסאז' משתי נשים תאילנדיות. צילום: פידי באמצעות Imagen 4

תופעה חדשה צוברת תאוצה בעולם המערבי בשנים האחרונות – מבוגרים מארצות עשירות עוברים לבלות את שנות הפרישה שלהם במדינות מעט פחות עשירות, שם הם יכולים לחיות ברמת חיים גבוהה בעלות נמוכה משמעותית. מה שהחל כמקרים בודדים של אמריקנים שעברו למקסיקו או בריטים שעברו למחוזות העניים של ספרד, הפך לתעשיה שלמה של "תיירות פרישה", המשנה את פניהן של עיירות ומדינות שלמות.

מתכון כלכלי מנצח

המשוואה הכלכלית פשוטה למדי: גמלת פנסיה בקושי מאפשרת קיום בסיסי בלונדון בניו-יורק או בתל אביב. לעומת זאת, בתאילנד, פורטוגל או קוסטה ריקה אותו סכום יכול לקנות חיים נוחים מאוד – אולי אפילו מפוארים.

כך, למשל, מבוגר אמריקני זקוק לכ-4,000 דולר בחודש לקיום בסיסי בארה"ב, בעוד בתאילנד סכום כזה מספיק לבית פרטי עם גנן במשרה מלאה, מסאז'ים יומיים וטיפול רפואי פרטי.

המדינות המובילות בתחום כוללות את תאילנד, מקסיקו, פורטוגל, מלזיה, קוסטה ריקה ופנמה. כל מדינה מספקת "חבילה" שונה: תאילנד מציעה עלות חיים נמוכה ותרבות מסבירת פנים, פורטוגל מספקת אקלים נוח ומערכת בריאות טובה, ומקסיקו פשוט נמצאת בקרבה גיאוגרפית לארה"ב.

תעשיית הזקנה הגלובלית

סביב התופעה הזו צמחה תעשייה שלמה. חברות תיירות שונות מתמחות ב"רילוקיישן" למבוגרים, תוך סיוע במציאת יעדים מתאימים, טיפול בעניינים משפטיים ועזרה בהתאקלמות למדינה החדשה. קהילות שלמות של מהגרים מבוגרים מתגוררים יחד, לעתים בשכונות מיוחדות או פרויקטי מגורים ייעודיים.

חלק מהמדינות אף מעודדות את התופעה, באמצעות ויזות מיוחדות למהגרים פנסיונרים. תאילנד, למשל, מציעה ויזת גמלאים, מלזיה מספקת תוכנית בשם "הבית השני שלי", ופורטוגל מציעה "ויזת זהב" – לא על שם המתכת, אלא על שם גיל הזהב, כמובן.

האתגרים הנסתרים

למרות היתרונות הכלכליים הברורים, התופעה מלווה באתגרים משמעותיים: החיים במדינה זרה מציבים קשיי שפה, תרבות ובירוקרטיה. בעיות בריאות יכולות להפוך מורכבות יותר כאשר יש צורך לתקשר עם רופאים בשפה זרה.

הריחוק מבני המשפחה הוא אתגר רגשי משמעותי. לא מעט מבוגרים מגלים שהם מתגעגעים לנכדיהם, לחבריהם הותיקים, ולתרבות המוצא שלהם יותר מכפי שציפו. מקרי חירום רפואיים או משפחתיים יכולים להפוך מורכבים כאשר הם מחייבים נסיעות יקרות וממושכות.

ההשפעה על הקהילות המקומיות

התופעה יוצרת השפעות מורכבות על הקהילות המקומיות. מחד, היא מביאה הכנסות חיוניות ומעודדת פיתוח כלכלי. מאידך, היא עלולה לגרום לעלייה במחירי הנדל"ן, ולהקשות על מקומיים לרכוש דיור.

במדינות מסוימות נוצרים מתחים תרבותיים, כאשר הקהילות הזרות נשארות מבודדות ולא מנסות להשתלב בתרבות המקומית. יש מקרים של "גטאות למבוגרים", שמתנהלים בשפה האנגלית בלבד, וחיים כמעין מובלעת אמריקאית או בריטית בנפרד מהאוכלוסיה המקומית.

מה קורה כשהמצב מתבגר?

אחד האתגרים הגדולים ביותר הוא מה שקורה כאשר המבוגרים מתבגרים יותר, ונזקקים לטיפול רפואי מתקדם או לסיעוד. לא כל המדינות מספקות שירותים מתאימים לגיל מתקדם, והעלות של חזרה לארץ המוצא יכולה להיות בלתי אפשרית כלכלית.

חלק מהמדינות מתחילות לפתח תעשיית סיעוד מתקדמת המותאמת לקהילות הזרות, אך השירות עדיין לא עומד באיכות ובזמינות שהמבוגרים מצפים להן ככאלה שבאו ממדינות מפותחות.

האם "העולם שייך לזקנים"?

מומחים צופים שהתופעה רק תתרחב בעתיד – בעיקר בעקבות המשבר הכלכלי הגלובלי והעלייה בעלויות הסיעוד במדינות המפותחות. הם מעריכים שתיווצרנה "עיירות פרישה", שתספקנה שירותים מותאמים לקהילות גמלאים כאלו.

התופעה מעלה שאלות מורכבות על צדק חברתי, הזכות לזקנה מכובדת, וההשפעות של הגלובליזציה על קהילות מקומיות. היא מייצגת פתרון יצירתי לבעיה כלכלית, אך גם מזכירה שלא כל הפתרונות הכלכליים לוקחים בחשבון את המחירים הרגשיים והחברתיים של כל הצדדים.

(הכתבה נכתבה בסיוע קלוד)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר