הכי בטוחה בעולם: ההיסטוריה המדהימה של אל על

אתמול סיפרנו לכם על חברות תעופה שלא חוו התרסקויות מטוסים – רשימה שהחברה הלאומית שלנו, אל על, לא נמצאת בה לצערנו. אל על אמנם חוותה תאונה אחת טרגית מאוד ב-1992, כשמטוס מטען שלה התרסק אל תוך בניין באמסטרדם, אך למעשה, לאורך כל ההיסטוריה שלה, החברה התמודדה יותר עם איומי טרור מאשר עם בעיות טכניות, ויצאה מהן ללא פגע וכמעט ללא נפגעים. ביקשנו מקלוד לפרוש בפנינו את היסטוריית הבעיות שעובדי חברת התעופה שלנו, והנוסעים שלה, התמודדו איתן לאורך שנות קיומה.

התרסקות אחת? תלוי איך סופרים

לפני שנעבור להתעסק בבעיות האבטחה שהובילו את החברה לפתח את נהלי האבטחה המתקדמים בעולם, ומבטיחים לנו כיום טיסות שקטות (חוץ מצעקות של ישראלים לא מאוד מנומסים), נציין כי אותה התרסקות בודדת ב-1992 אינה הפעם היחידה שבה מטוס אל על התרסק; הפעם הראשונה היתה ב-1955, כאשר מטוס קונסטליישן מתוצרת לוקהיד שהיה בטיסה 402 מהית’רו ללוד (עם עצירות ביניים בווינה ובאיסטנבול) התרסק על גבעה בקצה הדרום-מערבי של בולגריה – אלא שההתרסקות הזו לא נבעה מתקלה טכנית, או אפילו מפיגוע טרור.

הוא הופל ע"י צמד מטוסי קרב בולגרים לאחר שרוחות עזות גרמו לו לסטות ממסלולו, ולהיכנס בטעות למרחב האווירי של המדינה, שהיתה אז חלק מברית המועצות העוינת. 51 הנוסעים ו-7 אנשי הצוות נהרגו. חקירת האירוע העלתה שהטייסים קיבלו הוראה להנחית את המטוס, אך אחד מהם החליט על דעת עצמו לתקוף אותו ללא כל סיבה. לאחר עשור של מאבקים פוליטיים, שילמה בולגריה פיצויים למשפחות ההרוגים, אך לא לאל על.

טרוריסטים עפים עליה

אולם הסיפור האמיתי של אל על נכתב לא בשמיים, אלא בזירה הפוליטית המורכבת של המזרח התיכון. מאז שנות ה-60 המאוחרות, החברה הפכה למטרה מועדפת של ארגוני טרור פלסטיניים וערביים, שראו בה סמל של המדינה הישראלית, ובפגיעה בה דרך לפגוע במוראל הישראלי ולהעביר מסרים פוליטיים.

החטיפה הראשונה התרחשה ב-23 ביולי 1968, כאשר שלושה פלשתינים חטפו מטוס בואינג 707 של החברה שהיה בטיסה 426 מרומא ללוד, והפנו אותו לאלג'יר. שם, כל הנוסעים הלא ישראלים שוחררו והוטסו לצרפת, והישראלים הוחזקו כבני ערובה במשך 40 יום – החטיפה הארוכה ביותר של טיסה מסחרית אי פעם. לבסוף, הם שוחררו תמורת 16 טרוריסטים פלשתינים. האירוע הזה פתח עידן חדש של אתגרי אבטחה, שהכתיב לאל-על מדיניות ביטחונית חדשה ומהפכנית.

חמישה חודשים לאחר מכן, תקפו שני טרוריסטים פלשתינים מטוס בואינג 707 אחר של אל על שהיה בעצירת ביניים באתונה בטיסה מתל אביב לניו-יורק. אחד מהם ירה על המטוס ברובה בעוד השני זרק לעברו רימונים. אחד מ-41 הנוסעים במטוס נהרג, ועוד שתי נשים שהיו עליו נפצעו.

ב-1969 נרשמו שלושה אירועים סביב טיסות אל על ואנשיה:

בפברואר תקפו ארבעה טרוריסטים פלשתינים מטוס בואינג 707 של אל על בנמל התעופה של ציריך, בירי בקלאצ’ניקוב ובהשלכת רימונים ומטעני דינמיט (האחרונים לא התפוצצו), פצעו אנושות את טייס המשנה שמת מפצעיו חודש מאוחר יותר ועוד 6 מ-28 האנשים על המטוס. קצין הבטיחות מרדכי רחמים הדף אותם בקרב ירי, נעצר ע"י שלטונות שווייץ ולמרבה הבושה נשפט יחד עם הטרוריסטים, אם כי לבסוף זוכה. משפטו אילץ את ממשלת ישראל להודות לראשונה כי בשל הנסיבות הבטיחותיות, בכל טיסת אל על נמצא מאבטח מטעם שירותי הביטחון;

ב-8 בספטמבר התקיפו טרוריסטים פלשתינים בירי וזריקת רימונים ופצצות את משרדי אל על בבריסל שבבלגיה, במקביל לתקיפות נגד שגרירויות ישראל בבון (בירת מערב גרמניה) והאג, במסגרת מתקפת טרור משולבת. שלושה עובדי אל על ונוסע אחד נפצעו במתקפה;

ובנובמבר הותקף משרד אל על באתונה ע"י שני טרוריסטים פלשתינים שזרקו עליו רימונים, הרגו תינוק בן שנתיים שנפצע אנושות במתקפה ופצעו עוד 14.

בתחילת 1970 אירעה תקיפה נגד האוטובוס שהוביל את נוסעי אל על למטוס שעמד להמריא ממינכן ללונדון, גם הפעם בירי וזריקת רימונים. נוסע אחד נהרג ו-23 נפצעו, ביניהם הטייס שנאבק בידיים חשופות כדי לעצור את זורק הרימונים.

אך המתקפה הרחבה ביותר, וה"אגדית" ביותר, אירעה בספטמבר של אותה שנה, כאשר טרוריסטים פלשתינים חטפו לא פחות מחמישה מטוסים שונים. אחד מהם היה בואינג 707 של אל על שהיה בטיסה מתל אביב לניו-יורק. ארבעה טרוריסטים תכננו לעלות עליו, אך המאבטחים הישראלים חשדו מראש בשניים מהם (הדרכונים הסנגליים המזויפים שלהם היו בעלי מספרים עוקבים – אירוע סטטיסטי בלתי אפשרי למעשה), ומנעו מהם לעלות על המטוס. השניים האחרים, שהתחזו לזוג, הצליחו לחדור אליו וניסו לחטוף אותו – אך הטייס, אורי בר לב, החליט לדבריו "שאיננו מוכנים להיחטף". הוא הכניס את המטוס לתנוחת צלילה, מה שהפיל את הטרוריסטים. הגבר, פטריסיו אַרְגוּאֶיוֹ, נורה ע"י מאבטח ומת מאוחר יותר באמבולנס, ושותפתו ליילה חאלד הוחזקה ע"י הנוסעים עד לנחיתת החירום בהית’רו.

עם זאת, המטוסים האחרים, של TWA, סוויס-אייר, פן-אמריקן (שנחטף ע"י שני ה"סנגלים" שהיו אמורים להיות על המטוס של אל על) ו-BOAC (אחת החברות שאוגדו לבריטיש איירווייז המודרנית) שלושה מהם הונחתו בנמל תעופה צבאי ישן בירדן (“שדה דוסון”, שעל שמו נקראת המתקפה), ואילו מטוס הבואינג 747 של פן-אם, שהיה גדול מדי לנחיתה על המסלול הקצר שם, הונחת בקהיר. החטופים שוחררו בהדרגה, חלקם במו"מ תמורת טרוריסטים פלשתינים (כולל אלה שביצעו את התקיפה על מטוס אל על בציריך בשנה הקודמת), וחלקם על ידי צבא ירדן.

כאן צריך לעשות אתנחתא ולהזכיר, כמו בכל כתבה על חטיפות מטוסים "ישראלים", את אלו שאירעו ב-1972 ו-1976, במיוחד בשבוע שבו מציינים את יום הזיכרון ליוני נתניהו ז"ל (אתמול בתאריך העברי ומחר בלועזי), שנפל במבצע לחילוץ החטופים במקרה האחרון – אך נזכיר כי אלו לא היו טיסות אל על, אלא סבנה הבלגית ב-1972 ואייר פראנס ב-1976.

בין שתי אלו, ב-1975, אירע פיגוע נוסף נגד טיסה ישראלית בטריטוריה צרפתית – בהובלת שני טרוריסטים גרמנים, שירו טילי נ"ט ורימונים על שתי טיסות בנמל התעופה אורלי בפריז בהפרש של שבוע, כאשר במתקפה הראשונה הם פגעו בטעות במטוס יוגוסלבי ובשנייה החזיקו בנוסעים כבני ערובה במהלך כמעט יממה שלמה ופצעו 20 מהם כאשר זרקו רימונים לתוך הטרמינל.

ממש באותו נמל תעופה אירעה גם המתקפה הבאה, כשלוש וחצי שנים מאוחר יותר. הפעם מדובר בפיגוע ירי שבוצע בשער העלייה למטוס של אל על, אם כי לאחר מכן התברר שהטרוריסטים נשאו על גופם גם חומרי נפץ. לאחר קרב של 25 דקות הצליחו אנשי האבטחה הישראלים והשוטרים הצרפתים להרוג את שלושת המחבלים, אך 2 אזרחים נהרגו ו-5 נוסעים בטיסת איבריה שעמדה לצאת מהשער השכן נפצעו.

באותה שנה תקפו מחבלים בעזרת רובים ורימונים מיניבוס שהסיע עובדי אל על למלון בלונדון בין טיסות. הדיילת אירית גורדון נהרגה, ו-9 אנשים (רובם בריטים שהיו בחתונה סמוכה) נפצעו. השוטרים הבריטים הרגו מחבל אחד, לכדו מחבל שני ומניחים עד היום שמחבל שלישי נמלט.

פיגוע נוסף אירע בדצמבר 1985, כאשר 7 מחבלים תקפו באותה שעה את דוכני הרישום של אל על בנמלי התעופה של וינה ורומא. במתקפה ברומא נהרגו 13 בני אדם, שאף אחד מהם לא היה נוסע בטיסת אל על שאליה כיוונו המחבלים, אך בווינה נהרגו שלושה מנוסעי אל על. סך הפצועים בשתי התקיפות עמד על מעל מאה. המאבטחים הישראלים הרגו שלושה מחבלים ברומא ואחד בווינה. האחרים נלכדו חיים.

פחות מחצי שנה מאוחר יותר ניסה אזרח ירדני לפוצץ מטוס אל על שהמריא מנמל התעופה הית’רו. למרבה הזעזוע, דרך הביצוע המתוכננת היתה הטמנת 1.5 ק"ג חומר נפץ בתיקה של אן-מארי מרפי, אישה אירית שהיתה מאורסת לו והיתה בחודש החמישי להריונה עם ילדו. היא חשבה שהוא שולח אותה לפגוש את הוריו, ולא ידעה שהוא התכוון להרוג אותה, יחד עם 375 הנוסעים האחרים בטיסה. למרבה המזל, אנשי הביטחון הישראלים מצאו את חומר הנפץ בבדיקה הראשונית של מרפי, וה"ארוס" הירדני נשפט ל-45 שנות מאסר. הוא ניסה לעתור לשחרור מוקדם ב-2001, אך סורב. הוא שוחרר ב-2013, אך גורש מבריטניה לירדן.

ב-2002 נהרגו עובדת אל על ונוסע ישראלי בדוכן החברה בנמל התעופה הבינלאומי בלוס אנג’לס לאחר שמחבל פתח בירי משני אקדחים ולאחר מכן ברובה. המאבטחים שהשתלטו עליו גילו שהוא נשא כלי נשק ותחמושת נוספים, כולל מחסניות וסכין, שבעזרתו דקר את אחד מהם. למרות הדקירה, המאבטח, חיים ספיר, הצליח לשלוף את נשקו ולירות למוות במחבל.

מופת עולמי, ביקורת פוליטית

אם כן, אקשן לא חסר בהיסטוריה של אל על, ובהתחשב ברמת האיומים נגד החברה, מטוסיה, עובדיה ונוסעיה, מפליא לגלות כמה מעט נזק נגרם לכל הנ"ל בהתקפות הרבות שכוונו נגדה. הנתונים הללו נובעים מכך שהחברה והמדינה השכילו להבין כבר בשנותיה הראשונות כי היא תהווה מטרה למתקפות, ולבנות מערך אבטחה חלוצי, שהיה הראשון בעולם לכלול מנגנונים לסינון נוסעים חשודים, בדיקות בטחוניות מקיפות ואף אנשי ביטחון (משב"כ, בד"כ) שפועלים גם על אדמת נכר.

הניסיון של אל-על בהתמודדות עם טרור תעופתי השפיע באופן משמעותי על תעשיית התעופה העולמית. החברה מלמדת מתחרות איך למנוע חטיפות ופיגועים – במיוחד בארה"ב, לאחר ה-11 בספטמבר 2001, אך גם במדינות אחרות ועוד לפני הפיגוע ששינה את התעשייה כולה.

מצד שני, נשמעה נגד אל על גם לא מעט ביקורת על כך שנהלי האבטחה שלה מפלים, לכאורה, נגד מיעוטים, שכן היא מניחה מראש (כי סטטיסטיקה, אתם יודעים) שאנשים עם שמות או מבטא ערביים מסוכנים יותר מאחרים, למשל. אך עם הצלחתה לשמור על בטחון נוסעיה קשה להתווכח.

מחיר השקט

כמו בכל תחום אחר, גם כאן, הביטחון שלנו לא מגיע בחינם; אל על מוציאה סכומי עתק על מנגנוני האבטחה שלה, ולכן גם תובעת מהמדינה ומהנוסעים להשתתף בעלות הזו. הדבר מתבטא במחירי כרטיסים גבוהים מחד, ובמענקים ממשלתיים נוספים מאידך. מעבר לכל זה, גם הלו"ז לטיסות החברה איטי יותר בשל הבדיקות הקפדניות, מה שפוגע בנוחות של טיסותיה לעומת חברות אחרות, שבהן נוסעים יכולים להגיע מחניית נמל התעופה למטוס עצמו תוך פחות מחצי שעה בנמלים פחות עמוסים. ועדיין, סביר להניח שאם תשאלו ישראלי ממוצע שמתלונן על התור בנתב"ג, הוא יודה שעדיף להמתין על הקרקע כדי להיות רגוע לאחר ההמראה.