מותם של בני משפחה, חברים ומכרים תמיד היה חלק בלתי נפרד, אם כי כואב ולא רצוי, מהחוויה האנושית – אך העידן הדיגיטלי יצר מציאות חדשה, שבה הנפטרים ממשיכים להתקיים באינטרנט. פרופילים ברשתות החברתיות נשארים פעילים, הודעות ישנות ממתינות בתיבת הדואר, ותמונות מופיעות בתזכורות של החברים. התופעה הזו יוצרת חוויית אבל מורכבת ובלתי מוכרת, שמאתגרת דרכי התמודדות מסורתיות.
הרשתות החברתיות פיתחו מנגנונים שונים להתמודדות עם פרופילים של נפטרים. פייסבוק, למשל, מציעה להפוך פרופיל של אדם שנפטר ל"פרופיל זיכרון", מה שמאפשר למשפחה ולחברים לגשת ולשתף זכרונות מהחשבון של המנוח, בלי לתת לאף אחד מהם גישה למידע הפרטי ששמור בחשבון המקורי; גוגל מאפשרת העברת חשבונות לבא-כוח; וטוויטר שומרת על פרופילים של דמויות ציבוריות שנפטרו כ"ארכיון" היסטורי.
התופעה מעוררת שאלות פסיכולוגיות עמוקות: מצד אחד, נוכחות דיגיטלית מתמשכת יכולה לנחם ולאפשר למשפחות לשמור על קשר עם זכרו של האדם שאהבו. אנשים מספרים על תחושת נוחות כשהם רואים פרופיל של חבר או קרוב מת או קוראים הודעות ישנות. מצד שני, נוכחות זו עלולה להקשות על תהליך האבל הטבעי, ולמנוע מהמתאבלים להתמודד עם המציאות החדשה.
פסיכולוגים מזהים תופעה חדשה של "אבל מקוון", שבה אנשים מתקשים להתנתק מהנוכחות הדיגיטלית של הנפטר. הם ממשיכים לשלוח לו הודעות, מתייגים אותו בפוסטים, מחכים לתגובה שלעולם לא תגיע ואפילו מאחלים יום הולדת שמח. תהליך זה יכול להאריך את שלב ההכחשה באבל, ולמנוע מעבר לשלבי הריפוי שתהליכי האבל הטבעיים שנקבעו ברוב הדתות והתרבויות מעודדים.
"בתי קברות" דיגיטליים הפכו לתופעה נפוצה. פלטפורמות שונות מאפשרות יצירת אתרי זיכרון עם תמונות, סרטונים וכתבות על הנפטר. משפחות יוצרות אתרים שלמים המספרים את סיפור חייו של יקירן, עם אפשרות למבקרים להוסיף זכרונות משלהם, לצד הבעות תנחומים מקוונות.
האלגוריתמים של הרשתות החברתיות יוצרים מצבים מורכבים, כאשר הם מציגים תמונות או זכרונות של נפטרים ללא ידיעת המערכת על מותם. מקרים שבהם פייסבוק מציעה למשתמשים לשלוח ברכות יום הולדת לנפטר או מראה "זכרונות" כואבים מעוררים ביקורת על חוסר הרגישות הטכנולוגית.
תופעת "הירושה הדיגיטלית" הופכת לנושא מורכבת יותר ויותר. משפחות נאלצות להתמודד לא רק עם הנכסים הפיזיים של הנפטרים, אלא גם עם הצורך לטפל בחשבונות בנק מקוונים, שירותים דיגיטליים, קבצי מוסיקה ותמונות השמורים בענן וכן הלאה. חברות טכנולוגיה רבות פיתחו נהלים לאימות זכויות יורשים כדי לאפשר העברה של המידע ועצירה של התשלומים, אך התהליך נשאר מסורבל למדי ומכביד על משפחות אבלות.
הדור הצעיר, שגדל עם הטכנולוגיה, מפתח גישות חדשות לזיכרון דיגיטלי. צעירים יוצרים פלייליסטים לזכר חברים שנפטרו, שומרים שיחות וואטסאפ שלמות, ויוצרים "קפסולות זמן" דיגיטליות עם תכנים שיש לפתוח בתאריכים מסוימים.
פתרונות חדשניים מתפתחים לסיוע בתהליך האבל הדיגיטלי. אפליקציות טיפוליות מתמחות באבל מקוון, קבוצות תמיכה וירטואליות נוצרות סביב אבדנים מסוגים מסוימים (למשל: אנשים שאיבדו אחים, נשים שאבותיהם מתו במלחמות, ישראלים שיקיריהם נרצחו בשבי חמאס בעזה בשנה וחצי האחרונות וכן הלאה), ופלטפורמות מיוחדות מאפשרות שיתוף זכרונות בצורה מבוקרת ומכבדת.
טכנולוגיה שמיועדת לכאורה לסייע למשפחות ולחברים לעכל את הפרידה, כמו "החייאה" של מתים באמצעות בינה מלאכותית, עשויה לספק תחושת חיבור, אך מדובר בחיבור מזויף שגם הוא, כמו הפרופילים ברשתות החברתיות, בעיקר עלול להקשות על עיבוד האובדן ולהאריך עוד יותר את תקופת האבל. הוא גם מעלה שאלות אתיות מורכבות, כמו האם זה בכלל לגיטימי לעודד אנשים לעשות דבר כזה, ובמיוחד לאור העובדה שכדי ליצור ייצוג דיגיטלי נאמן של המת צריך לעבד את כל המידע הקשור אליו, מה שיוצר כמעט בהכרח חדירה לפרטיות.
למרות שהסוגיה הזו מתפתחת כבר כמעט שני עשורים, אנחנו עדיין רחוקים מאוד מלהבין את כל הצדדים שלה ולהגיע להסכמה לגבי הדרכים היותר או הפחות מועילות לשימור זכר יקירינו – גם עבור זכרם וגם עבור שפיותנו.
הכתבה נכתבה בעזרת קלוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו