בריטניה, המעצמה המוזיקלית שהעניקה לעולם את הביטלס, רולינג סטונס, אדל והארי סטיילס, מתקשה להבין מדוע היא נכשלת בעקביות בתחרות שנתפסת כ"נחותה" בעיניה. המדינה, שנהנית ממעמד אוטומטי בגמר כחברה ב"חמישייה הגדולה" של איגוד השידור האירופי, הפכה את הכישלון באירוויזיון למסורת לאומית מביכה. המספרים מדברים בעד עצמם: מקום אחרון ב-2003, 2008, 2010, 2019 ו-2021, מקום 24 ב-2018 ומקום 25 ב-2023.
בנות Remember Monday, נציגות בריטניה לאירוויזיון, ברגע הכרזת אפס נקודות מהקהל
שחצנות תרבותית 🧐
ההתנשאות הבריטית כלפי האירוויזיון אינה סוד. בעוד מדינות רבות רואות בתחרות הזדמנות לחגוג את תרבותן המוזיקלית, בריטניה מתייחסת אליה כאל מטרד שנתי שיש לשלם לו מס שפתיים.
הממסד המוזיקלי הבריטי מעולם לא התייחס ברצינות לאירוויזיון. התחרות נתפסת כפסטיבל צבעוני אך חסר עומק אמנותי, שאינו משקף את העוצמה האמיתית של המוסיקה הבריטית.
אמני פופ מובילים נרתעים מלהשתתף, מחשש לפגיעה במוניטין שלהם. הצעות מעניינות כמו תום יורק מרדיוהד וג'רוויס קוקר מפאלפ לכתוב שירים לתחרות לא הבשילו לכדי מעשה. למה? כי המערכת הבריטית לא ידעה איך להתמודד עם אמנים 'רציניים' שמעוניינים בפלטפורמה 'לא רצינית'.
מעמד אוטומטי מוביל לשאננות 📊
מעמדה של בריטניה כאחת מחמש המדינות שמקומן בגמר מובטח (לצד צרפת, גרמניה, איטליה וספרד) יצר תרבות של שאננות. הסטטיסטיקות מדברות בעד עצמן - לפי ניתוח של Eurovision World, ב-15 השנים האחרונות, אף אחת מהנציגויות הבריטיות לא הייתה עוברת את חצי הגמר אילו הייתה נדרשת להתמודד בו.
כאשר מקבלים דבר מה בחינם, מעריכים אותו פחות. מדינות שנאבקות על מקומן בחצי הגמר משקיעות יותר משאבים בבחירת האמן והשיר, בהפקה ובשיווק.
בעיות פוליטיות ודיפלומטיות 🌍
למרות הטענות הנפוצות, הברקזיט אינו הסיבה היחידה לכישלונות הבריטיים - הרי המדינה סיימה במקום אחרון גם ב-2003, שנים לפני משאל העם על עזיבת האיחוד האירופי.
עם זאת, ניתן לראות מורכבות ביחסים בין בריטניה לשכנותיה האירופיות לאורך ההיסטוריה. בריטניה תמיד ראתה את עצמה כ'שונה' מאירופה - אי פיזי ותרבותי. יחס זה משתקף גם באופן שבו היא מתייחסת לתחרויות תרבותיות אירופיות.
חוסר הבנה של מהות התחרות 🎤
בריטניה מתקשה להבין את מהות האירוויזיון המודרני. בעוד שהתחרות התפתחה לכדי חגיגה של מגוון תרבותי, נרטיבים חברתיים ומופעים מורכבים, הנציגות הבריטית לרוב מציגה פופ ממוסחר וגנרי.
ההפקות הבריטיות נראות כאילו הן מכוונות לקהל משנות ה-90. האירוויזיון של היום הוא חוויה אודיו-ויזואלית טוטאלית המשלבת סיפור, פרפורמנס וסאונד חדשני.
הצלחת עבר רחוקה. באקס פיז, מקום 1 באירוויזיון 1981
חוסר השקעה כלכלית 💰
תקציבי ההפקה של בריטניה נופלים משמעותית מאלה של מתחרותיה. בעוד שמדינות כמו שבדיה וספרד משקיעות מיליוני יורו בתהליך הבחירה, ההפקה והקמפיין, התקציב הבריטי מוערך בכ-3 מיליון שקלים בלבד.
כסף לא קונה ניצחון, אבל הוא בהחלט עוזר ליצור מופע מרשים, לגייס את הכותבים והמלחינים הטובים ביותר, ולקיים קמפיין שיווקי אפקטיבי.
הפתרון האפשרי 🌟
האם יש תקווה לבריטניה? כן, אך היא דורשת שינוי תפיסתי עמוק. בריטניה צריכה להפסיק לראות באירוויזיון 'חובה' ולהתחיל לראות בו הזדמנות. לאמץ את המורשת המוזיקלית העשירה שלה אך גם להכיר במציאות של התחרות המודרנית.
האם הצעתו המעניינת של כותב המאמר המקורי להזמין את כריס מרטין מקולדפליי לכתוב שיר לתחרות יכולה להיות צעד בכיוון הנכון? אולי, אך ברור שנדרש יותר מסלבריטי מפורסם כדי לשנות את המזל הבריטי באירוויזיון.
בריטניה זקוקה לאמנים שיתייחסו ברצינות לתחרות, להפקה שתשקף את הרוח העכשווית של האירוויזיון, ומעל הכל - לענווה קצת יותר גדולה.
מקורות: The Telegraph, Eurovision World, BBC Culture, מוסדות אקדמיים
המאמר נכתב בסיוע כלי ai ונערך על ידי עורכת המדור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו