לא צריך טלוויזיה: “הבוגדים" הוא משחק שרובנו שיחקנו בשכונה

היום, כשמישהו מדבר על "משחק", רוב האנשים סביבו כבר מדמיינים גרפיקה תלת-ממדית על מסך הסמארטפון או ישיבה עם בקר פלייסטיישן מול הטלוויזיה – אבל משחקי לוח וחברה מסורתיים לא רק שורדים – הם משגשגים. משחקים ישנים הפכו למקור השראה לתוכניות טלוויזיה, משחקי מחשב ואפליקציות, והוכיחו שבשורה התחתונה, הצרכים שלנו לא השתנו – רק הדרך לבצע אותם.

משחק התככים שכבש את העולם – פעמיים (ויותר)

הדוגמה הנוכחית החמה בישראל היא "הבוגדים", השעשועון החדש בהנחיית אסי עזר ורותם סלע. פצצת הרייטינג התורנית של קשת היא אמנם פורמט בן 4 בלבד, אבל הוא לא מחדש כלום – ולמען האמת, המשחק שעליו מבוסס הפורמט יחגוג בשנה הבאה 40.

"מאפיה", שנוצר ב-1986 על ידי דמיטרי דווידוב, סטודנט לפסיכולוגיה במוסקבה, הוא משחק שבו שחקנים מתחלקים לאזרחים תמימים, "מאפיונרים" רצחניים ובלשים חשדנים. המטרה? לשרוד תוך חשיפת הבוגדים באמצעות דיונים סוערים, האשמות ותככים. המשחק התבסס על פשטות – הוא לא דורש לוח או אביזרים כלשהם; רק חבורת אנשים שיושבים במעגל ו"מנחה" שיבחר את ה"מאפיונרים" והבלשים. הוא הפך לתופעה עולמית בשנות ה-90, כשחדר למסיבות, מחנות קיץ ואוניברסיטאות, וזכה לגרסה מערבית בשם "Werewolves” שבה המאפיונרים התחלפו באנשי-זאב. המנחה מכריז על "לילה" וכל השחקנים מורידים את הראש, מלבד שלושת ה"מאפיונרים" שבוחרים "קרבן" להרוג. המנחה מכריז על "יום", כולם מרימים ראש, השחקן הנפסל מוכרז ואז הנותרים מנסים להבין מי ה"מאפיונרים" ולפסול אותם בהצבעה. המשחק ממשיך בסיבובי "לילה" ו"יום" עד שהמנחה מודיע שהמאפיונרים זוהו ונפסלו.

כאמור, המשחק הזה נוצר ב-1986, וזכה להמוני גרסאות – החל ממשחקי קלפים ומשחקי קופסה מסוגים אחרים, דרך משחקי וידאו שאימצו את השיטה וכלה בשעשועונים.

הקפיצה הגדולה של "מאפיה" לעולם הדיגיטלי הגיעה עם Among Us, משחק מחשב שפותח ב-2018 על ידי InnerSloth. ב-Among Us, השחקנים הם אנשי צוות בחללית שמנסים לבצע משימות תחזוקה תוך חשיפת "מתחזים" שמחבלים במשימה. הגרפיקה הפשוטה יחסית יחד עם היכולת לשחק עם כל אדם בעולם (שאינה חידוש של "אמונג אס" – Space Station 13 הציע זאת כבר ב-2003) הפכה אותו ללהיט, במיוחד ב-2020, כאשר מגיפת הקורונה הובילה לסגרים נרחבים בעולם. חברת בית הנבחרים האמריקאי אלכסנדריה אוקסיו קורטז אף ביצעה שידור חי שלה משחקת במשחק כחלק מקמפיין גיוס המצביעים של הדמוקרטים ב-2020.

גם לעולם הטלוויזיה המשחק הגיע מספר פעמים, ואפילו בישראל כבר שודרה גרסה טלוויזיונית קודמת שלו – “החפרפרת", ששודרה בקשת ב-2001 בהנחיית איתי אנגל לפי פורמט בלגי שרץ מ-1998 (ובאופן פרדוקסלי נקרא “דֶה-מוֹל”, אך אינו קשור לג’ון דה-מול, מייסד אנדמול ההולנדית שרוב הפורמטים הטלוויזיוניים המוכרים שייכים לה).

המשחק הגרמני בהשראת היהודים שהפך לתופעה

"המתנחלים מקטאן", שפורסם ב-1995 על ידי קלאוס טוֹיבֶּר בגרמניה, נחשב לאחד ממשחקי הלוח המודרניים ששינו את התעשייה. במשחק, שחקנים בונים כפרים, ערים ודרכים באי דמיוני תוך מסחר במשאבים כמו עץ, צמר וחיטה. המשחק הציג מכניקות חדשניות כמו מסחר בין שחקנים וניהול משאבים, והפך לקלאסיקה עם מכירות של למעלה מ-25 מיליון עותקים ברחבי העולם. יש לו גם גרסה "יהודית" בשם "המתנחלים בכנען", שמבוססת כמובן על כיבוש הארץ על ידי יהושע בן-נון, אבל יש מעט מאוד ספק בכך שגם המשחק המקורי שאב לא מעט השראה מסיפורם של בני ישראל – זה לא מקרה שהשם "קטאן" דומה ל"כנען".

ההשפעה של "קטאן" על משחקי וידאו עצומה: מאות, אם לא אלפי משחקי אסטרטגיה, ובראשם סדרת Sid Meier's Civilization, שבהם שחקנים בונים אימפריות דרך ניהול משאבים והתרחבות טריטוריאלית, שאבו השראה ישירה מהמכניקות של "קטאן”. גרסאות שונות ומשונות של המשחק ממשיכות לצאת בלי הפסקה בחנויות המשחקים לפלטפורמות השונות. בינתיים, “קטאן" המקורי גם הוא לא מפסיק להתחדש עם חבילות הרחבה שנמכרות בהמוני עותקים וחברות ברחבי העולם מתחרות על הזכות לשווק אותן (בארץ נמצאות כיום הזכויות בידיה של חברת "הקוביה").

המשחק שהפך לסרט קומי הזוי

משחק נוסף שמסרב לדעוך הוא “הרמז”, שידוע בארה”ב כ-Clue ובשאר העולם דובר השפות הלטיניות כ-Cluedo – משחק בלשי משנת 1949, שבו שחקנים מנסים לפתור תעלומת רצח. המשחק, שמתרחש באחוזה עם דמויות כמו בעלות שמות של צבעים (גברת לבנה, הכומר גרין, סא"ל חרדלי וכו’, לפי הצבעים של חיילי המשחק), היווה השראה לסרט קומי פרוע במיוחד מ-1985 בכיכובו של טים קרי, שהיה אחד הסרטים הראשונים בהיסטוריה עם כמה סופים שונים (3, אם כי בתסריט היו 4, ואחד מהם נגנז), מחזמר, מיני-סדרה טלוויזיונית, מחזה תיאטרלי ואפילו משחקי וידאו.

עם זאת, הסמל הבולט ביותר להצלחת המשחק אינו הגרסאות הרבות שלו, אלא דווקא השימוש במשפט המרכזי בו בהקשרים אחרים. “גברת לבנה, בספרייה, עם אקדח", “הכומר גרין, בטרקלין, עם פמוט" או "אסי עזר, בפריים טיים, עם בדיחות קרש" (כלומר: שם הפושע, המקום בו בוצע הפשע וכלי הנשק – שלושת הסעיפים שהשחקנים צריכים לנחש כדי "לפענח" את הרצח) הפך למטבע לשון להאשמות מסוגים שונים.

יש משחקים לכולם, מכולן

"Risk", משחק אסטרטגיה צבאית משנת 1957, הוא דוגמה נוספת. שחקנים מתחרים על שליטה עולמית באמצעות כיבוש טריטוריות, והמשחק דורש תכנון ארוך טווח ובריתות שבריריות. Risk הוא אחד ממשחקי הקופסה הנמכרים בהיסטוריה, והשפיע על משחקי וידאו רבים כמו Total War וAge of Empires, ששאבו ממנו את הרעיון של ניהול צבאי והתרחבות גלובלית.

באופן פרדוקסלי, נראה שאף חברת משחקים לא הצליחה לנצל את ההצלחה של המשחק לטובתה: מאז שלהי שנות ה-80 יצאו עשרות משחקים "רשמיים" של ריסק, כמעט לכל מכשיר שניתן להעלות על הדעת – החל מקומודור 84 ואמיגה, דרך סגה ג’נסיס ועד הקונסולות המודרניות. גרסאות רבות כללו מספר מצבים או סוגי משחק – אך אף אחת מהן לא זכתה להצלחה מיוחדת, גם לא כאשר הן שווקו ע"י ענקיות בתחום כמו EA (יצאה ב-2010 למכשירי אפל השונים) ויוביסופט (2014, לפלייסטיישן ואקס-בוקס).

למה משחקי לוח עדיין שולטים?

הצלחתם של משחקי לוח וחברה ישנים בעידן הדיגיטלי נובעת משילוב של נוסטלגיה וחדשנות. בעוד משחקי וידאו מציעים גרפיקה מרהיבה, משחקי לוח מספקים משהו שמסכים לא יכולים לשחזר: אינטראקציה אנושית.

התעשייה גם מתפתחת דרך היברידיות; משחקים כמו "קטאן" ו"הרמז" זמינים כיום כחוויות משולבות – לוח פיזי עם אפליקציה שמוסיפה אלמנטים דיגיטליים. קמפיינים במימון המון מביאים לייצור משחקי לוח חדשים בהשראת קלאסיקות, עם תקציבים שמגיעים למיליוני דולרים.

השאלה היא לאן מועדות פניה של תעשיית משחקי הלוח. האם הם ימשיכו להתפתח כחוויות היברידיות, המשלבות פיזי ודיגיטלי, או שמא יישארו נאמנים לשורשיהם כמפגשים חברתיים? משחקים כמו Among Us מראים שהרעיונות הישנים יכולים להתאים לטכנולוגיות חדשות, בעוד ההיסטוריה של "קטאן" ו"Risk" מראות שדווקא הפשטות היא נכס, ומשחק דיגיטלי יכול להצליח רק אם יביא בשורה חדשה לחלוטין.

הכתבה נכתבה בעזרת קלוד.