בין סבתא למדינה: הצטלבות הזיכרון האישי והקולקטיבי

נרטיבים לאומיים נוצרים במפגש המורכב שבין זיכרונות אישיים לבין הזיכרון הקולקטיבי. בעוד שהזיכרון האישי מתאפיין בחוויות סובייקטיביות ורגשות אינטימיים, הזיכרון הקולקטיבי מגלם תפיסות משותפות ומוסכמות חברתיות לגבי העבר. ההצטלבות ביניהם יוצרת את המארג העשיר של הזהות הלאומית.

הסוציולוג מוריס אַלְבְּוַוקס טען שכל זיכרון אישי מעוצב על ידי המסגרות החברתיות שבהן הוא מתקיים. כאשר אדם משתף את סיפורו האישי בהקשר לאומי, הסיפור עובר תהליך של "מסגור מחדש", שבו הוא משתלב בנרטיב הרחב יותר. כך, למשל, סיפורי שורדי השואה הפכו מחוויות אישיות לחלק מהזיכרון הלאומי המשותף.

במקביל, הנרטיב הלאומי משפיע על האופן שבו אנשים זוכרים את חוויותיהם האישיות. חוקרי זכרון כמו אלסנדרו פורטלי הראו כיצד אנשים "מתאימים" זיכרונות אישיים לתבניות הסיפוריות המקובלות בחברתם. זהו תהליך דו-כיווני, שבו הפרטי והציבורי מעצבים זה את זה.

תפקיד מכריע בתהליך זה ממלאים "סוכני זיכרון" – מוסדות חינוך, תקשורת, מוזיאונים ואתרי הנצחה. אלה מתווכים בין הזיכרון האישי לקולקטיבי, בוחרים אילו סיפורים אישיים יזכו להבלטה והכרה ציבורית, ומעצבים את האופן שבו הם משתלבים בנרטיב הלאומי.

מעניין לציין שברגעי משבר לאומי כפי שחווינו ב-7 באוקטובר ובמלחמת “חרבות ברזל”, היחס בין הזכרון האישי לקולקטיבי עובר טרנספורמציה. אירועים טראומטיים בקנה מידה לאומי יוצרים "זכרונות פלאש" – זיכרונות אישיים חיים ומפורטים, שמתלכדים סביב אירוע משותף. חוויות אלו מהוות גשר בין האישי לציבורי.

בעידן הדיגיטלי, הדינמיקה בין הזכרון האישי לקולקטיבי מקבלת ממדים חדשים. רשתות חברתיות ופלטפורמות דיגיטליות מאפשרות שיתוף ישיר של זכרונות אישיים במרחב הציבורי, ואתגור הנרטיבים ההגמוניים. זיכרונות "מלמטה" יכולים כעת להשפיע ישירות על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי. כך, נחשפנו מאז 7.10 לשלל מיזמים שעיצבו וגיבשו את זכרון "השבת השחורה" יותר מכפי שממשלה כלשהי יכולה היתה לעשות בזמן כה קצר.

לסיכום, ההצטלבות בין הזיכרון האישי לקולקטיבי בנרטיבים לאומיים אינה רק תהליך של יצירת זהות משותפת, אלא גם זירה דינמית של מעין מו"מ מתמשך על משמעות העבר והשלכותיו לגבי ההווה והעתיד.

הכתבה נכתבה בעזרת קלוד.