בעשורים האחרונים, ערים ברחבי העולם מתחילות למאוס בתנועת המכוניות. רחובות שפעם היו מלאים בצפירות ופקקים הופכים למדרחובים שקטים, שבהם הולכי רגל ורוכבי אופניים יכולים לנוע בחופשיות. המהפכה הזו, שמכונה לעיתים "החזרת העיר לאדם", משנה את פני המרחב העירוני, ומעלה שאלות על קיימות, בריאות ואיכות חיים. כיצד ערים כמו קופנהגן, ונציה וניו-יורק מובילות את השינוי, ומה הישראלים יכולים ללמוד מהן?
המקורות: מאמסטרדם לוונציה
הרעיון של ערים ללא מכוניות אינו חדש; ונציה, עם התעלות שלה, היא דוגמה קלאסית לעיר שבה התנועה היא רגלית ברובה, עם סירות כגיבוי מהיר למעבר בין חלקי העיר והאיים הסמוכים. אך בעשורים האחרונים, ערים מודרניות החלו לאמץ את המודל הזה באופן מכוון. באמסטרדם, שבה האופניים הם כבר מזמן שליטי הכביש, העירייה הגבילה את תנועת המכוניות במרכז העיר כבר משנות ה-70, והיום כ-60% מהתושבים משתמשים באופניים מדי יום. קופנהגן לקחה את הרעיון צעד קדימה, עם מדרחובים כמו סְטְרוֹגֶט (בתרגום מילולי: “הרחוב”), אחד הרחובות הראשונים באירופה שנסגר לתנועת רכבים לטובת הולכי רגל, כבר ב-1962. התוצאה: עלייה במסחר המקומי, ירידה בזיהום אוויר ושיפור במצב הרוח של התושבים.
המהפכה מתפשטת
היום, ערים ברחבי העולם מצטרפות למהפכה. בניו-יורק, כיכר טיימס הפכה בחלקה למדרחוב ב-2009, מה שהפך אותה ממרכז תחבורה צפוף לחלל תוסס של תיירים ומקומיים. בפריז, ראשת העיר מזה כעשור, אן אידַלְגוֹ, מקדמת את תוכנית "15 הדקות" השויה במחלוקת, שמטרתה לתכנן את המרחב העירוני מחדש כך שכל תושב יוכל להגיע לכל המקומות הדרושים לחיים – עבודה, קניות, פנאי – במרחק הליכה או רכיבה קצרה. במדריד, רחובות מרכזיים הוגבלו למכוניות תושבים בלבד, והתוצאה היא ירידה של 20% בפליטות גזי חממה באזור.
גם בערים באסיה ואפריקה מתחילה מהפכה דומה: סינגפור מפתחת שכונות עם דגש על תחבורה ציבורית והליכה, וקייפטאון יצרה מדרחובים זמניים שמושכים תיירים ותומכים בעסקים מקומיים. אך לא הכל חלק: במקומות כמו לונדון ובוגוטה, התנגדות מצד נהגים ועסקים מאטה את התהליך, ומעלה שאלות על איזון בין נוחות לתקדמות.
היתרונות: מעבר לנוף היפה
היתרונות של ערים להולכי רגל הם עצומים. מחקרים מראים שמדרחובים מפחיתים זיהום אוויר ומשפרים את הבריאות הציבורית על ידי עידוד הליכה ופעילות גופנית. כלכלית, עסקים במדרחובים מדווחים לעיתים על עלייה במכירות, כיוון שהולכי רגל נוטים לעצור ולקנות יותר מנהגים שצריכים קודם למצוא חניה. מבחינה חברתית, המרחבים האלה מעודדים מפגשים אנושיים, מחזקים את תחושת הקהילה ומפחיתים את תחושת הבדידות.
אך יש גם אתגרים: תשתיות להולכי רגל דורשות השקעה כספית גדולה, והגבלת מכוניות עלולה לפגוע בתושבים שתלויים בהן, כמו אנשים עם מוגבלויות או תושבי פרברים. ערים כמו תל אביב, שבה תרבות המכוניות עדיין דומיננטית, מתמודדות עם התנגדות ציבורית בדרך לפרויקטים כמו הרחבת מדרחובים ובניית קווים נוספים לרכבת הקלה.
ומה בישראל?
בישראל, המגמה מתחילה לתפוס תאוצה, אך לאט. תל אביב מובילה עם מדרחובים כמו שוק הכרמל ורחוב נחלת בנימין, וירושלים מפתחת את מרכז העיר כשטח ידידותי להולכי רגל. עם זאת, תכנון עירוני שמכוון למכוניות, לצד תחבורה ציבורית לא מפותחת מספיק, מקשה על המעבר. מומחים מציעים שפתרונות כמו חניונים מחוץ לעיר ותמריצים לעסקים במדרחובים יכולים לעזור.