12 שנים וחודש כיהן חוֹרְחֶה מַריוֹ בֶּרְגוֹליוֹ כאפיפיור, והפך לדמות פורצת דרך בהיסטוריה של הכנסייה הקתולית – לאו דווקא בגלל הדברים שעשה בתפקיד (אם כי גם בגלל כמה מהם), אלא מעצם מינויו. לאור מותו הבוקר, ראוי לבחון את השינויים שהביא איתו לתפקיד הרם.
ראשית, פרנציסקוס הוא האפיפיור הראשון בשם זה. נכון שזה נראה טפשי להזכיר עובדה כה טריוויאלית, אך במוסד האפיפיורות שמם של אפיפיורים מהווה הצהרת כוונות ונאמנות, כך שהבחירה בשם שטרם ניתן לאפיפיור כלשהו, אלא לקדוש "רגיל" (פרנציסקוס מאסיזי, שנודע באהבתו לעניים ובעמדתו נגד מותרות), היה מעין הצהרה מרומזת על היותו הראשון בדרכו.
חלק מהסיבות לבחירה היסודית הזו של פרנציסקוס היתה שהוא באמת האפיפיור הראשון מסוגו: הוא ראש הכנסיה הקתולית הראשון בהיסטוריה שבא מאמריקה ולא מאירופה, והראשון שבא מחצי הכדור הדרומי. בכך, יש אומרים שהילד שמשפחתו היגרה מאיטליה לארגנטינה סימן שינוי גיאוגרפי דרמטי בדת הקתולית – כאשר מרכז הכובד של המאמינים, ואיתם, אט אט, גם ההנהגה – עובר לדרום כדור הארץ.
פרנציסקוס הוא גם החבר הראשון במסדר הישועי (Society of Jesus) שנבחר לכס האפיפיור. המסדר הישועי, שנוסד במאה ה-16, ידוע בגישתו האינטלקטואלית, החינוכית והמיסיונרית, ובעברו היו לו יחסים מורכבים עם הוותיקן. הרקע הישועי של פרנציסקוס השפיע עמוקות על גישתו לתפקיד, עם דגש על פשטות, קרבה לעניים, ומעורבות חברתית.
פרנציסקוס הוא גם האפיפיור הראשון שנבחר עוד בחיי קודמו, בנדיקטוס ה-16, שהיה האפיפיור השני בהיסטוריה שפינה את כסאו מרצונו – מצב נדיר שלא התרחש כמעט 600 שנה. תקדים זה יצר מצב חדש וייחודי בהיסטוריה המודרנית של הכנסייה, עם שני אפיפיורים החיים בוותיקן בו-זמנית.
הישגים ראשונים נוספים כוללים את היותו האפיפיור הראשון שכתב אנציקליקה (מסמך אפיפיורי רשמי) העוסקת בעיקר בנושאי סביבה ("לאודטו סי", 2015); הראשון שהשתמש באופן אינטנסיבי ברשתות חברתיות; הראשון שהזמין מנהיגים איסלאמיים להתפלל בגני הוותיקן; והראשון שהתקשר ישירות לאזרחים רגילים שכתבו לו מכתבים.
פרנציסקוס היה גם הראשון שאימץ גישה פתוחה יותר כלפי הקהילה הלהט"בית בכנסייה, באומרו את המשפט המפורסם "מי אני שאשפוט?" בהתייחסו להומוסקסואלים. עם זאת, הוא לא קיבל בהכנעה את התופעה, ואישר לכמרים לברך זוגות חד-מיניים רק בברכות אישיות, ולא בכאלו המאשרות את מערכות היחסים שלהם; הוא הראשון שמינה נשים לתפקידי מפתח בוותיקן, והראשון שכינס סינודים (מועצות כנסייתיות) עם התמקדות בנושאים כמו משפחה, צעירים ואמזוניה.
מבחינת סגנון, פרנציסקוס היה האפיפיור הראשון שדחה את המגורים המפוארים בארמון האפוסטולי לטובת חדר צנוע יותר בבית האורחים סנטה מרתה; הראשון שוויתר על נעלי האפיפיור המסורתיות האדומות; והראשון שהעדיף לנסוע במכוניות צנועות (ומכוערות מאוד) במקום ברכבי פאר.
הציונים הללו אינם רק סטטיסטיקות היסטוריות; הם משקפים פילוסופיה עמוקה יותר של חזרה לפשטות, קירוב הכנסייה לאנשים רגילים, ופתיחות גדולה יותר לעולם המודרני. בעוד שרבים משבחים את הגישה המתחדשת, אחרים, במיוחד שמרנים בכנסייה, רואים בחלק מהמהלכים הללו סטייה מסוכנת מהמסורת.
מה שברור הוא שמורשתו של פרנציסקוס תמשיך להשפיע על הכנסייה הקתולית גם בעשורים הבאים, ותעצב את הדרך בה יתפתח מוסד האפיפיורות במאה ה-21 ומעבר לה.
הכתבה נכתבה בסיוע קלוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו