תחליף הסוכר הפופולרי עלול לעודד השמנה

רבים מאיתנו בוחרים במשקאות דיאטטיים ומוצרים ללא סוכר מתוך כוונה לספק את התשוקה למתוק מבלי לצרוך קלוריות מיותרות. אולם, מחקר חדש מעלה שאלה מטרידה: האם ממתיקים מלאכותיים – המוצרים שנועדו לעזור לנו בניהול המשקל – עלולים למעשה לשלוח אותות מבלבלים למוח שלנו? קלוד חושפת היבט חדש של הממתיקים המלאכותיים.

מחקר שפורסם לפני כשבועיים ב-Nature Metabolism על ידי חוקרים מאוניברסיטת דרום קליפורניה חושף ראיות מדאיגות שסוכרלוז – אחד הממתיקים המלאכותיים הנפוצים ביותר – עשוי להתערב במנגנוני ויסות הרעב הטבעיים של המוח באופן שעלול להגביר את התיאבון במקום לספק אותו.

רעבים למתוק

כאשר אנו צורכים משהו מתוק, המוח שלנו מתכונן לקבלת קלוריות ורכיבים תזונתיים – קשר שהתפתח לאורך אלפי שנים. אולם, הממתיקים המלאכותיים עלולים לשבור את החיבור הטבעי הזה.

צוות המחקר, בהובלת ד"ר קתלין א. פייג', מנהלת מכון מחקר הסוכרת וההשמנה של המוסד, ערך ניסוי מבוקר עם 75 צעירים מקטגוריות משקל שונות. המשתתפים צרכו משקאות שהכילו סוכרלוז, סוכר רגיל (סוכרוז), או מים רגילים. החוקרים עקבו אחר מה שקרה בהיפותלמוס – אזור המוח האחראי לוויסות רעב ותהליכים מטבוליים.

התוצאות הראו שסוכרלוז גרם לזרימת דם גדולה יותר בהיפותלמוס בהשוואה לסוכרוז או מים. בשפת המוח, פעילות מוגברת זו קשורה בדרך כלל לרעב, לא לשובע. יתרה מכך, המשתתפים דיווחו על תחושת רעב משמעותית יותר לאחר שתיית משקה עם סוכרלוז בהשוואה למשקה הממותק ע"י סוכר. האחרון הפעיל תגובות מטבוליות מתאימות – העלאת רמות גלוקוז בדם, אינסולין והורמון GLP-1 – שהתאימו לירידה בפעילות ההיפותלמוס והפחתת רעב. אך הסוכרלוז, למרות שסיפק את אותו טעם מתוק, לא הצליח לספק את האותות המטבוליים הללו.

נראה כי הממתיק המלאכותי יוצר סוג של בלבול חושי: הלשון טועמת מתיקות, אך הגוף לעולם אינו מקבל את הקלוריות שהוא מצפה להן. אי-התאמה זו עלולה להשאיר את המוח במצב של ציפייה שלא מתממשת, מה שעלול להוביל לרעב מתמשך במקום לסיפוק, ולאכילת יתר לאחר מכן.

האם שמנים "מחוסנים"?

מעניין במיוחד היה לראות כיצד משקל הגוף השפיע על תגובות אלה: המחקר מצא הבדלים ברורים בתגובות המוח בין אנשים בעלי משקל בריא, עודף משקל והשמנת יתר; אנשים בעלי משקל בריא הראו הפעלה גדולה יותר של ההיפותלמוס לאחר צריכת סוכרלוז בהשוואה לסוכרוז, בעוד אנשים עם השמנת יתר הציגו תגובות היפותלמיות חזקות יותר לסוכרלוז לעומת מים, אך לא לעומת סוכרוז.

נמצאו גם הבדלים מגדריים, כאשר נשים הראו תגובות היפותלמיות בולטות יותר לסוכרלוז בהשוואה לגברים. ממצא זה תואם מחקרים קודמים, המצביעים על כך שלנשים עשויות להיות תגובות מוח מוגברות לרמזי מזון.

מעבר להפעלת ההיפותלמוס, סוכרלוז גם שינה את החיבורים התפקודיים בין אזורי מוח: בהשוואה לסוכרוז, סוכרלוז הגביר את הקישוריות בין ההיפותלמוס לקליפת המוח הקדמית – אזור המעורב בתהליכי מוטיבציה ותגמול. בהשוואה למים, סוכרלוז חיזק חיבורים בין ההיפותלמוס והאונה הקודקודית העליונה, המשחקת תפקיד באינטגרציה חושית. שינויי קישוריות אלה מרמזים שהממתיק המלאכותי עשוי להשפיע לא רק על אותות הרעב הפיזיים שלנו, אלא גם על הקשר הפסיכולוגי שלנו עם מזון, ועשוי להשפיע על התנהגויות חיפוש מוטיבציה והנאה סביב אכילה.

ממצא משמעותי נוסף היה קשור לרגישות לאינסולין – מדד המראה באיזו יעילות הגוף מעבד גלוקוז: משתתפים עם רגישות נמוכה יותר לאינסולין הראו תגובות היפותלמיות חזקות יותר לסוכרלוז בהשוואה לאלה עם רגישות גבוהה לאינסולין, ללא קשר למשקל גופם.

מאז הצגתם לשוק, ממתיקים מלאכותיים קודמו ככלי סיוע בהפחתת צריכת סוכר תוך סיפוק העדפתנו הטבעית למתיקות, אך מחקר זה מצטרף לחששות הולכים וגדלים שממתיקים מלאכותיים לא בדיוק עומדים בהבטחתם לניהול משקל פשוט יותר. אם חומרים אלה מפריעים למנגנוני ויסות התיאבון הטבעיים של המוח, החישוב הופך מורכב יותר.

החוקרים מדגישים שמחקרם התמקד בתגובות מיידיות לחשיפה בודדת לסוכרלוז. נדרש מחקר נוסף כדי להבין את ההשפעות ארוכות הטווח של צריכת ממתיקים מלאכותיים קבועה, והאם המוח מסתגל בסופו של דבר לחומרים אלה. הצוות כבר מבצע כעת מחקר המשך אחר, הבוחן כיצד ממתיקים ללא קלוריות משפיעים על מוחם של ילדים ומתבגרים, הצורכים יותר סוכר ותחליפי סוכר מכל קבוצת גיל אחרת.