אתם רואים פקקים, הוא רואה צינורות: האם ההייטק יקצר לנו את הנסיעות?

אזור גוש דן והכניסות לירושלים הפכו בשנים האחרונות לפקק אחד גדול, למרות כל הפרויקטים הענקיים לבניית כבישים ומחלפים. ישראל לא לבד – ערים רבות ברחבי העולם מתמודדות עם אתגר מתמשך של גודש תנועה, שהולך ומחריף ככל שמגמת העיור גדלה ויותר אוכלוסייה עוברת לגור בערים הגדולות. כיום, מתכנני ערים ומהנדסי תחבורה פונים לטכנולוגיות שונות בניסיון לפתור את המשבר התחבורתי המחריף. ביקשנו מ-Claude לתת לנו כמה דוגמאות לפתרונות כאלה.

רכבות מהירות הן פתרון ותיק ויעיל יחסית לפקקים. יפן, מובילה עולמית ברכבות מהירות, עם מערכת השינקנסן המפורסמת, ממשיכה לשדרג את רשתה עם רכבות מגנטיות (מגלב), המסוגלות להגיע למהירויות של מעל 500 קמ"ש בזכות כך שהן “צפות” מעט מעל המסילה, מה שמוריד את החיכוך ומאפשר נסיעה מהירה וחלקה במיוחד. סין השקיעה גם היא משאבים עצומים בהרחבת רשת הרכבות המהירות שלה, שכעת מהווה את הרשת הארוכה בעולם, ומחברת מרכזי ערים ראשיות במהירות וביעילות.

שיתוף נסיעות ותחבורה שיתופית הם תחום שהספיק לצבור לא מעט ותק, וממשיך להתפתח מעבר למודלים הקיימים. כך, למשל, הלסינקי מובילה עם גישת "ניידות כשירות" (MaaS), המשלבת את כל אפשרויות התחבורה תחת פלטפורמה אחת, ומאפשרת לתושבים לתכנן ולשלם עבור נסיעות רב-אמצעיות בקלות. בישראל נעשה ניסיון להוציא לפועל מעין מיניבוסים שמתאימים את המסלול לביקוש בזמן אמת, על ידי החברה המקומית Via, אך הניסוי נכשל והשירות (ששווק תחת השם "באבל דן") הופסק. גם מיזמים כמו טרמפים בתשלום שהוצעו על ידי ווייז ומוביט מתו מוות איטי, אך השכרות רכב – ממכוניות ועד קורקינטים – לפי שעה ממשיכות לצמוח.

טכנולוגיה אחת שניסתה להציע פתרון נועז אך בינתיים לא מצליחה להתניע היא Hyperloop – חזון שהוצג על ידי אילון מאסק ב-2013. הרעיון היה לבנות צינורות ואקום שבהם נעים קרונות בצורת קפסולות, המזכירים רכבות מהירות. בזכות הוואקום, החיכוך יירד עוד יותר ויאפשר נסיעה במהירות של 1,000 קמ"ש ואף יותר מכך, לפחות על הנייר. מאז קמו לא מעט חברות שניסו ליצור אבטיפוס של הטכנולוגיה בעולם האמתי – אך אף אחת מהן לא הצליחה, למרות הזמן הרב שחלף, ורובן פשטו את הרגל (כולל אחת בבעלות איל ההון הבריטי ריצ’ארד ברנסון).

טכנולוגיה אחרת שנראית בידיונית אך קרובה מאוד (מאוד!) ליישום היא רחפנים תחבורתיים ("מוניות אוויר”). חברות כמו Joby Aviation, Lilium ו-EHang מפתחות כלי טיס חשמליים קטנים המסוגלים להמריא ולנחות אנכית ומיועדים להסיע נוסעים מעל הפקקים. סינגפור וערים בסין כבר מבצעות ניסויים בתחבורה אווירית עירונית, ודובאי מתכננת להשיק שירות "מוניות-אוויר” כבר בשנה הבאה.

מערכות תחבורה חכמות מהוות גם הן נדבך חשוב בפתרון. ערים כמו ברצלונה וקופנהגן משתמשות בחיישנים, מצלמות ובינה מלאכותית כדי לווסת את זרימת התנועה בזמן אמת. ברמזורים חכמים המתאימים את עצמם לתנאי התנועה, ובאפליקציות ניווט המציעות מסלולים אלטרנטיביים, יש פוטנציאל להפחית את הגודש ב-20% ויותר.

האתגרים בתחום נותרים משמעותיים, וכמעט כל פתרון אפשרי מעלה קשיים חדשים; נושאי בטיחות ורגולציה מעכבים את תחום הרחפנים התחבורתיים, בעוד עלויות גבוהות ומגבלות תשתית מקשות על הרחבת רשתות רכבת. ישנה גם שאלה לגבי נגישות והכללה חברתית – האם טכנולוגיות חדשות אלו תהיינה זמינות לכלל האוכלוסייה, או רק לבעלי אמצעים?

למרות האתגרים, העתיד מבטיח, ונראה ששילוב של טכנולוגיות חדשות וישנות יביא, יום אחד, לכך שבין מגוון אמצעי התחבורה, על כל אחד מהם יהיו פחות עומסים.