למה אנחנו צוחקים? צחוק הוא תופעה מרתקת שמשלבת תהליכים פיזיולוגיים, קוגניטיביים וחברתיים. למרות היותו אוניברסלי בתרבויות האנושיות, המנגנונים מאחוריו עדיין אינם מובנים במלואם. ולמרות זאת, ביקשנו מ-Claude לנסות להסביר לנו ברצינות את כל מה שצריך לדעת על צחוק.
מבחינה פיזיולוגית, צחוק מערב 15 שרירי פנים שונים, ומפעיל את מערכת הנשימה בדפוס ייחודי של נשיפות קצרות וקצובות. במוח, צחוק מפעיל מספר אזורים במקביל: האמיגדלה (מרכז רגשי), הקורטקס הפרונטלי (עיבוד קוגניטיבי), והצרבלום ("המוח הקטן", קואורדינציה). מחקרי הדמיה מוחית מראים שצחוק משחרר אנדורפינים, דופמין וסרוטונין – נוירוטרנסמיטרים המקושרים לתחושות הנאה ורווחה.
פרופסור רוברט פרובין, חוקר מוביל בתחום, זיהה שלושה סוגי צחוק עיקריים: צחוק ספונטני, המהווה תגובה אמיתית להומור; צחוק חברתי, המהווה כלי תקשורתי; וצחוק עצבני, המשמש כמנגנון התמודדות. שלושת סוגי הצחוק נבדלים אחד מהשני בדפוסי גלי המוח ופעילות השרירים.
ההשפעות הבריאותיות של צחוק מרשימות: מחקרים הראו שעשר דקות של צחוק מפחיתות לחץ דם, מחזקות את מערכת החיסון באמצעות הגברת פעילות תאי NK, ומגבירות זרימת דם ללב. צחוק קבוע מקושר להפחתת סיכון למחלות לב ב-40%, ומפחית רמות הורמוני מתח כמו קורטיזול.
התיאוריה האבולוציונית רואה בצחוק התנהגות קדם-מילולית, שהתפתחה כאות חברתי לביטחון וקבוצתיות. מחקרים על שימפנזים וגורילות מראים דפוסי "צחוק" דומים במשחק וסיטואציות חברתיות, מה שמעיד על שורשים אבולוציוניים עמוקים.
מעניין שצחוק הוא גם תופעה מדבקת מאוד: מחקרים במדעי המוח הראו שנוירוני מראה במוח מופעלים כאשר אנו רואים אחרים צוחקים, מה שמסביר מדוע משמיעים לנו צחוק מוקלט בתוכניות טלוויזיה, כמו גם את התופעה שבה אדם שצופה באדם אחר צוחק נוטה להתחיל לצחוק גם הוא, גם אם אינו יודע כלל מה הצחיק את האדם השני.
למרות המחקר הנרחב, המדע עדיין מתקשה להסביר מה מצחיק אותנו ומדוע. התיאוריה המובילה בתחום מכונה "תיאוריית אי-ההתאמה", והיא גורסת שהומור נוצר כאשר מופר דפוס צפוי, מה שיוצר פער קוגניטיבי שהמוח נהנה לגשר עליו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו