זוכרים את הימים שבהם השמש שקעה ואתם עדיין רצתם בחצר, צועקים "מי שעומד מלפני, מאחורי או מצדדי – הוא העומד!" או משליכים כדור (רגל בד”כ) על חבר שעומד בצד השני של המעגל ב”חיי שרה”? משחקי הילדות מרגישים כמו חלק בלתי נפרד מהחיים, כאילו תמיד היו שם. אבל מישהו הרי חשב עליהם לראשונה – אז מי עומד מאחורי הכיף הזה, ואיך המשחקים האלה הפכו למה שהם היום? שאלנו את Grok, הבינה המלאכותית של אילון מאסק.
קחו את "מחבואים", למשל. חוקרים משערים שהמשחק הזה נולד עוד בימי קדם, כשאנשים התאמנו על הסתתרות כדי לשרוד – ציידים שהתחבאו מטורפים, או ילדים שהשתעשעו בלהיעלם מעינם של המבוגרים, אולי כדי להתחמק מעבודה בשדות בעידן שבו יצחק קדמן והמועצה הלאומית לשלום הילד עוד לא היו קיימים. ביוון העתיקה כבר תועד משחק דומה בשם "אפודראס", שבו ילד אחד חיפש את האחרים תוך כדי ספירה בקול.
"תופסת", לעומת זאת, היא כנראה המשחק הכי פשוט והכי עתיק שיש. הרי מה יותר טבעי מלרוץ אחרי מישהו ולצעוק "תפסתי אותך!"? יש עדויות למשחקים דומים בתרבויות עתיקות ברחבי העולם. ביוון העתיקה, ילדים שיחקו גרסה שנקראה "פודוסקינדה", שבה הריצה הייתה חלק מחגיגות אתלטיות. אבל התוספת הכי משעשעת מגיעה מתרבויות ילידיות באמריקה: שם, התופס היה צריך לעתים לשיר שיר מטופש תוך כדי רדיפה – דמיינו את הילדים של היום רצים ומזייפים שיר על הדרך...
ומה עם "אבן, נייר, מספריים"? המשחק הזה הגיע (איך לא?) מסין לפני יותר מ־2,000 שנה, תחת השם "שושי לינג". הוא התפשט ליפן ואז לעולם, והפך לקלאסיקה שמשלבת מזל ואסטרטגיה. המצחיק הוא שבגרסאות הראשונות היו סמלים שונים, כמו צפרדע וחשופית, לפני שהתקבענו על מה שאנחנו מכירים.
באופן כללי, רוב משחקי הילדות שלנו הם תוצר של דמיון אנושי, צורך בהישרדות, ורצון להשתעשע בין שני הקצוות הללו. בפעם הבאה שתשחקו עם הילדים או תיזכרו בימים ההם, תחשבו על אבותינו הקדמונים שהפכו רגעים של ריצה והסתתרות לזיכרונות שמלווים אותנו לכל החיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
![[object Object]](/wp-content/uploads/2024/05/15/06/whatsapp-israelhayom-m-150-.gif)