מחקר חדשני שנערך בבית החולים לילדים בטורונטו חושף כיצד מצבי לחץ משפיעים על האופן שבו המוח שלנו מעבד ומאחסן זיכרונות. התוצאות מספקות הבנה עמוקה יותר של הקשר בין לחץ נפשי והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). ביקשנו מ-Claude להסביר את הממצאים.
החוקרים, בראשות ד"ר שינה ג’וסלין וד"ר פול פרנקלנד, גילו כי במצבי לחץ, המוח משחרר כמויות גדולות של אנדוקנבינואידים – חומרים כימיים שבדרך כלל מסייעים ביצירת זיכרונות ספציפיים והקשריים. אולם, כאשר רמות אלו גבוהות מדי, הן משבשות את פעילות "תאי השער" במוח, מה שמוביל ליצירת טביעות זיכרון מוכללות וגדולות מדי.
"אפשר לדמיין את קולטני האנדוקנבינואידים כמו חבל קטיפה במועדון אקסקלוסיבי", מסבירה ג'וסלין, מדענית בכירה בבית החולים. "כאשר לחץ גורם לשחרור-יתר של אנדוקנבינואידים, החבל נופל, מה שמוביל ליצירת זיכרונות מפחידים מוכללים יותר". המשמעות המעשית היא שחוויה מלחיצה אינה נשמרת כזיכרון אחד ייחודי. במקום זאת, היא מפעילה שרשרת של זיכרונות קשורים, מה שגורם לאנשים להגיב בפחד למגוון רחב של גירויים תמימים הקשורים לפחד – כמו זיקוקים או רעש של מכונית.
התגלית המעודדת במחקר, שפורסם בכתב העת Cell, היא שחסימת הקולטנים לאנדוקנבינואידים בתאי השער הצליחה להגביל את ההתרחבות של טביעות הזיכרון בעכברי מעבדה. ממצא זה עשוי להוביל לגישה חדשה בטיפול בזיכרונות חודרניים ובדריכות היתר המאפיינים אנשים הסובלים מ-PTSD.
למרות שהמחקר נערך בעכברים ולא בבני אדם, ויידרש זמן עד ליישומים קליניים של המסקנות, הממצאים שופכים אור על האופן המורכב שבו לחץ מעצב את זיכרונותינו. החוקרים אף מצאו קשרים מפתיעים בין לחץ, זיכרון והמוח המתפתח, כאשר מוחות צעירים נוטים ליצור טביעות זיכרון גדולות ומוכללות יותר בהשוואה למוחות בוגרים – מה שמסביר למה טראומות בילדות גרועות יותר מטראומות לאחר ההתבגרות.
תקוות החוקרים היא שהבנה טובה יותר של מנגנונים אלה תוביל לטיפולים משופרים – לא רק עבור הסובלים מ-PTSD, אלא גם עבור מגוון של מצבים פסיכיאטריים ונוירולוגיים אחרים. בינתיים, אם אתם מרגישים מתוחים, זכרו שהמוח שלכם פשוט מנסה להגן עליכם, גם אם בדרך מבולבלת משהו. החדשות הטובות הן שייתכן שבעתיד יהיו דרכים לעזור לו לחזור למסלול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו