ילדים, ובמיוחד בנים, נוטים להפוך כל חפץ – מקל, עיפרון, בובה רכה ואפילו בננה – לכלי נשק שבעזרתו הם “נלחמים” באחים, בחברים ולפעמים גם בהורים ובדודים. תופעה זו, שלעתים מדאיגה הורים, היא למעשה חלק חשוב בהתפתחות בריאה של ילדים. ננסה להבין מדוע בעזרת Claude.
תוקפנות משחקית
מה שנראה כמשחק אלים מכונה ע"י פסיכולוגים "תוקפנות משחקית". זוהי צורה של משחק סוציו-דרמטי, שבו ילדים מדמים תפקידים ומצבים שונים. משחק כזה חיוני להתפתחות מיומנויות חברתיות ומילוליות.
יתרונות המשחק:
1. חקירת העולם: ילדים חווים תחושת העצמה ושליטה כשהם קובעים את כללי המשחק.
2. בניית מערכות יחסים: הם לומדים לנהל משא ומתן ולשתף פעולה.
3. הבנת היררכיות: ילדים לומדים על דינמיקות כוח ומערכות יחסים מורכבות.
4. פיתוח מיומנויות חברתיות: הם לומדים לקרוא הבעות פנים, להביע את עצמם ולהבין גבולות חברתיים.
למה דווקא בנים?
מחקרים מראים שגם בלי מה שזכה בשנים האחרונות לשם הסללה, בנים נוטים להיות יותר פיזיים במשחקיהם, עם התמקדות בנושאים של כוח ושליטה. תיאוריות מקשרות זאת להבדלים בטסטוסטרון ובנוירוכימיה – אם כי השפעה חברתית ללא ספק קיימת גם היא. לעומתם, בנות נוטות יותר למשחקי טיפול וחברות.
חשוב להבין ולזכור שאין קשר בין תוקפנות משחקית בילדות לתוקפנות בבגרות. משחקים אלימים אינם עדות לנטייה לפגוע באחרים, אלא חלק מהלמידה ומההתפתחות. הפסקת המשחק מונעת מהילדים התנהגות טבעית ורצויה מבחינה התפתחותית.
מה הורים יכולים לעשות?
במקום לעצור את המשחק מחשש לאלימות, הורים יכולים פשוט לשאול: "האם כולם נהנים?" ושאלות המשך רלוונטיות. זו הדרך הטובה ביותר להבטיח שהמשחק נשאר חיובי ומועיל.

![[object Object]](/wp-content/uploads/2024/05/15/06/whatsapp-israelhayom-m-150-.gif)