החוכמה הקונבנציונלית אומרת לנו שנסיעות לחו"ל מרחיבות את התודעה ומחברות אותנו לאנושות. אבל מבט מקרוב מגלה את האמת: נסיעות מצמצמות לעתים קרובות את נקודות המבט שלנו, מה שהופך אותנו לצופים, ולא למשתתפים, בעולם שסביבנו. נעזרנו ב-Claude כדי להציג את העמדה שאומרת שאין שום צורך "לראות עולם".
מספר סופרים, כמו פרננדו פֶּסוֹאה, גילברט קית’ צ'סטרטון וראלף וולדו אמרסון, טענו שהתייר נוטה לראות בתרבויות ואנשים זרים לא יותר מרקע לצילום, ולא כנושאים מרתקים בפני עצמם. בדורות האחרונים ביצענו ‘מיקור חוץ’ של האותנטיות לגלויות, מדריכי טיולים וחוכמה קונבנציונלית – הכל מלבד השיפוט והרגשות האישיים שלנו. אמרסון דיבר על “העמדת פנים של שיכרון ממראות, אך אני איני שיכור”.
ה"פתיחות לחוויה" מצד המטייל היא בדיוק מה שמונע מחוויה אמיתית כזו להתרחש. בין אם אנו רואים אמנות, טבע או אנשים, אנו דורשים מעצמנו להרגיש בצורה מסוימת שנקבעה מראש, במקום לאפשר לתגובות להתעורר באופן טבעי. אבל חלק מעקרונות התיירות, מתברר, מחייבים להכריז שרק אחרים יכולים להחליט מה נחשב לאותנטי ומה אנחנו צריכים לראות, ולהרגיש כאשר אנחנו רואים.
נסיעות גם מאפשרות לנו לטעון בהגזמה פרועה עד כמה החוויות השונות שעברנו שינו אותנו. זאת למרות שכשאנחנו חוזרים הביתה, אמונות הבסיס, הערכים וההתנהגויות שלנו נשארות ללא כל שינוי. הפנטזיה של סוויץ’ בנפש בזכות תנועה מתמדת רק מטשטשת את חוסר הנוכות מהתנועה היחידה האמתית בחיינו – זו המובילה מרגע הלידה לרגע המוות.
אולי עוד יש סיכוי להציל את התיירות, אם ניגש אליה מנקודה ערכית שונה – לא כבריחה מפנקת, אלא כדרך לפגוש מתוך כבוד את העולם בתנאים שלו, ללא רשימה מוכנה מראש של אטרקציות לבקש ולהתפעל מהן כאילו לא ידענו מראש איך הן נראות מכל זווית אפשרית. אבל ‘אשליית התייר’ תימשך כל עוד נשתמש בנסיעות כדרך רדודה להראות לאחרים עד כמה אנחנו פתוחים לחוויות, במקום פשוט להיפתח מספיק כדי להרגיש אותן באמת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו