מדעי השואה: האם יש הסבר הגיוני לשתיקת הגרמנים לנוכח הטבח?

בעשורים שחלפו מאז מלחמת העולם השנייה, חוקרים התחבטו בניסיון להסביר כיצד מיליוני אזרחים גרמנים שיתפו פעולה התעלמו באופן נרחב מהדיכוי הגובר שהגיע לשיאו בשואה. מחקרים חדשים על זיכרונות ועדויות מהתקופה מדגישים את 'אפקט הצופים מהצד' כאחד מגורמי המפתח שהובילו לאירוע האיום. נעזרנו ב-Claude כדי להביא דוגמה לכך.

בניגוד למשפטים שלאחר המלחמה, שלעתים קרובות סירבו לשמוע עדויות מאנשים שאינם קורבנות, ניתוח עכשווי מזהה נקודות מבט אישיות מגוונות כחיוניות לשחזור עליית הנאציזם. הביוגרפיה של העיתונאי הגרמני סבסטיאן הפנר (שם העט של ריימונג פרצל, שעזב את גרמניה לאחר שבת זוגו היהודייה נכנסה להריון באמצע שנות ה-30) מאירה תהיות מוסריות כואבות באמצעות תיאור מקרים של הסכמה וקונפורמיות חברתית בשנות ה-30.

הפנר מתייסר על שותפותו השקטה בזמן שעמיתים יהודים גורשו, ועל מה שהוא מכנה השהיית העצמיות הזמנית שלו כדי לציית לחוקים הנאציים. ספר הזיכרונות שלו מבטא את ההכחשה והרציונליזציה שאיפשרו לאזרחים ‘לזרום’ עם הדיקטטורה תוך הימנעות מסיכונים של התנגדות מפורשת.

ההיסטוריונית מרי פולברוק כינתה זאת "חברת הצופים מהצד", שתומרנה ל"תהליכים של שותפות". כפי שמציין החוקר מייקל רותברג, תפקידי הטובים הרעים, הקורבנות והפוגעים אינם מסוגלים להתמודד עם מצב של אלימות המונית. התמקדות בהפנר חושפת את הטרגדיה של חוסר המעש – כזו שחוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה האנושית כאשר השנאה הקהילתית מחליפה את האנושיות.

המחקר מדגיש גם כיצד ההקשר התקופתי מנע התנגדות רחבה יותר. מונחים כמו "שואה" ו"רצח עם" טרם נכנסו ללקסיקון כדי להגדיר את פשעי הנאצים, והפרדה גזעית שררה גם במדינות "נאורות" יותר (בארה"ב, למשל, שלטו אז מה שנקרא חוקי ג’ים קרואו, שהפרידו בין שחורים ללבנים).

ובכל זאת, חקר הכניעה המוסרית של האזרחים, שאיפשרה לרוע להצטבר, מציג לקחים שיש לשים לב אליהם בכל תקופה. כפי שכתב סבסטיאן הפנר מהגלות בבריטניה, השאלה האמיתית שניצבה בפני הגרמנים תחת הנאציזם הייתה פשוטה: "האם יש לי או אין לי אומץ לשאת את ההשלכות הבלתי נמנעות של האמונות שלי?"