“אני רואה קריירות מתות": הסודות מאחורי הפקת "החוש השישי"

בקיץ הקרוב ניתן יהיה לציין 25 שנה ל"חוש השישי", סרט האימה-דרמה שובר הקופות שהזניק שתי קריירות קולנועיות, ששתיהן נתקלו עד מהרה בקרקע הקשה של המציאות. לקראת המאורע, השתמשנו ב-ChatGPT כדי לסכם ראיון שערך אתר וראייטי עם שתי ההבטחות של הסרט – הבמאי מאנוי נייט שאמאלן והשחקן הראשי היילי ג’ואל אוסמנט – לפני 5 שנים, במלאת 20 שנה לסרט הקאלט.

“החוש השישי" יצא לקולנוע ב-6 באוגוסט 1999, והיה אמור להיות סרט נישה צנוע. עם זאת, תוך שבועיים בלבד, הסרט של הבמאי בעל הניסיון המועט (לפני כן הוא הוציא לקולנוע סרט אחד, וצילם סרט חובבני נוסף שבו גם כיכב) לא רק החזיר את תקציב ההפקה שלו, בסך 40 מיליון דולר, אלא גם נסק והפך לסרט השני בהכנסותיו ב-1999, עם סך של 673 מיליון דולר. הוא זכה לשבחים על הסיפור הייחודי, ולשש מועמדויות לאוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר וצוות השחקנים, בראשות אוסמנט בן ה-10.

מה שאנו מכירים כיום כדרמה פסיכולוגית עם טוויסט מקורי תוכנן בתחילה כסרט על רוצח סדרתי, בהשראת "שתיקת הכבשים". בסופו של דבר עברה הדמות הראשית שינוי מצלם פשע לפסיכולוג, והשינוי הקיצוני בתסריט, מאירים את הטוויסטים שעיצבו את גורלה של יצירת המופת הקולנועית הזו.

אוסמנט, שגילם את הילד הצעיר שהתפרסם במיוחד בשורה "אני רואה אנשים מתים", נזכר בתחושה בקרב צוות השחקנים שהם לוקחים חלק במשהו מיוחד, למרות שלא ידעו שהצלחת הסרט תהווה רגע מכונן בקריירות שלהם.

האווירה המפחידה של הסרט התרחבה מעבר למסך, כשהצוות ניווט במסדרונות מרכז הכנסים הישן של פילדלפיה. מישה ברטון, שגילמה רוח רפאים של ילדה, ואוסמנט שיתפו את החוויה מהצילומים במסדרונות השיש האפלים, שיצרו אווירה מפחידה שלא במתכוון. עם זאת, בין הסצינות הוא סיפר על משחקי מחבט עם השחקנים האחרים ברחבי אותם מסדרונות, שהקלילו את האווירה ויצרו כימיה על המסך ומחוצה לו.

ככל שהסרט התגלגל, הוא חשף אתגרים בלתי צפויים, כמו ההחלטה לא להשתמש באפקטים להוספת ענני אדי נשימות בסצנות קרות. במקום זאת, נעשה שימוש בקופסת קרח, שהוסיפה שכבה של אותנטיות להופעות הרועדות של השחקנים.

שאמאלאן, אז בן 29, בילה כמעט שנה ביצירת התסריט, לא בטוח בכיוון שלו – כפי שבולט מהשינוי הקיצוני בו מהגרסה הראשונית ועד לזו שיצאה לקולנוע. הוא סיפר על תהליך הליהוק, והודה שאוסמנט הותיר רושם בל יימחה מהרגע שקרא את התסריט. המחויבויות של ברוס וויליס וטוני קולט לתפקידיהם התגברו על החששות הראשוניים, כשקולט אפילו שמה פאה לאורך כל הסרט.

שאמאלאן מודה כי הסרט זכה לתהילת ענק, בעוד מעורבותו בו פחות זכורה. זאת לעומת הסרטים הבאים שלו, שרובם זכו לביקורות קטלניות והכנסות נמוכות בהרבה מהמצופה, לצד שערוריות כמו האשמות בהעתקה, ואף הטעיית עיתונאים בניסיון נואש לקדם את Signs, וזיכו אותו בתארים הרבה פחות רצויים מהפרסים שלהם היה מועמד על "החוש השישי", כגון "הרוויח את הלעג המוסכם לשמו" (כלומר הכינוי "שאמה-לאמה-דינג-דונג" שהוצמד אליו בכתבות רבות). רק בשנים האחרונות הוא מצליח, לאט לאט, לרשום עלייה בביקורות לסרטיו ובתקציבים שהוא מקבל כדי להפיק אותם. אוסמנט גם הוא לא זכה לקריירה המבטיחה שהצטיירה בסרט הזה, ושיחק בעיקר תפקידי משנה בעשרות סדרות מאז ועד היום.