כך חופשת הקיץ הצילה עיר שלמה משואה גרעינית

לעתים קרובות אנחנו מרגישים כאילו החיים שלנו נשלטים על ידי כוחות גדולים מאיתנו בכמה סדרי גודל, ללא שום יכולת שליטה. אבל מה אם המעשים הקטנים ביותר שלנו השפיעו באופן בלתי צפוי – לא רק על חיינו, אלא על כל סביבתנו? זה מה שמנסה החוקר והמרצה בריאן קלאס לטעון בספרו "Fluke”, שמנתח איך תורת הכאוס – או כפי שהיא מוכרת בעשרים השנים האחרונות: "אפקט הפרפר" – חושפות כיצד החלטות יומיומיות כמעט מקריות מעצבות גלי ענק של אירועים. 

קלאס מביא דוגמאות לרגעים קטנטנים שונים ששינו את ההיסטוריה. למשל, "האביב הערבי" ניצת כידוע לאחר שמוכר פירות תוניסאי נואש הצית את עצמו; עלייתו הפוליטית של דונלד טראמפ נבעה, לפחות לפי תיאוריה נפוצה בתקשורת האמריקאית, מניסיון לנקום בברק אובמה, שצחק עליו בסעודה לכתבי הבית הלבן ב-2011; אפילו מגיפת הקורונה התחילה – ולא חשוב אם נוצרה במתכוון או שלא – מהדבקה מקרית בעיר ווהאן.

כל אלו מדגימים לדבריו את תיאוריית הכאוס – הרעיון שלפיו פעולות זעירות מולידות השלכות עצומות, כמו רפרוף כנפי פרפר המחוללות סופת הוריקן בחלק אחר של העולם. הוכחה מוצלחת למדי לתיאוריה הזו מגיעה מהמטאורולוג אדוארד לורנץ, ששימש כחזאי של חיל האוויר האמריקאי כדי לבחור רגעים מושלמים ומעוננים להתקפות אוויריות נגד יפן. לאחר ניסיון להאצת הרצה חוזרת של מודלים על ידי הזנה ידנית של נתונים מהניסיון הקודם, הוא גילה שהבדלים של שברירי אחוז שלא טרח להזין הובילו לתוצאות שונות לחלוטין בדפוסי החיזוי. קלאס טוען כי האנושות מצייתת לאותה פיזיקה הפכפכה, שבה הבדל זעיר משנה בסוף את העולם כולו.

לפי "מודל ערימת החול" של תורת הכאוס, מורכבות מולידה שבריריות. כפי שערימת חול ענקית עלולה להתמוטט בסופו של דבר מגרגר חול בודד שיתווסף אליה, כך האוכלוסיה האנושית העצומה של היום עלולה להשתנות בעקבות אדם בודד – במיוחד לאור קשרי הגומלין ההולכים ומתרבים בזכות האינטרנט. המוח שלנו התפתח בפענוח סיבה ותוצאה ליניארית, ולא תופעות דומינו מפותלות. לכן, אנחנו נוטים לחפש סדר והיגיון בקצב השינויים המסחרר בעולם של 8 מיליארד איש. מודלים פשטניים מבצעים "הפחתת רעש" – כלומר התעלמות מהאנשים הפשוטים והתמקדות באלה ה"חשובים" יותר, הקרובים לשלטון ולכוח – כדי לנתח מגמות כלליות ואירועים מרכזיים. אך האמת היא שרבים מהאירועים הגדולים נובעים דווקא ממעשיהם של אותם אנשים קטנים.

אחד כזה היה הנרי סְטימְסון, אמריקאי שיצא לחופשה ביפן בשנת 1926. הוא נהנה מאוד בחופשה הזו, וממש התאהב בעיר שאליה הגיע - קיוטו. כמעט שני עשורים לאחר מכן, הוא כיהן כשר המלחמה של ארה"ב במהלך מלחמת העולם השנייה כאשר הוחלט להטיל על קיוטו פצצת אטום. סטימסון התנגד בנחרצות להחלטה, והגיע עד הנשיא טרומן כדי לשכנע אותו להטיל אותה על יעד אחר. 100,000 יפנים נהרגו בהירושימה במקום בקיוטו בזכות חופשת הקיץ של סטימסון.