מוזיקה אוונגרדית לא זוכה בדרך כלל לתשומת לב רבה – אך יצירה אחת מוזרה במיוחד הצליחה לעורר הדים ברחבי העולם, גם מחוץ לקהל הקטן של הז’אנר – ולמרות שהיא בוצעה פעמים רבות, אתם לא יכולים לשמוע אותה. נעזרנו ב-Forefront כדי להסביר למה.
הלחן של ג'ון קייג', ששמו הרשמי “33’4, לא מגיע עם דרישות מיוחדות לביצוע: הוא מוגדר ככזה המתאים לכל כלי נגינה, בודד או הרכב תזמורתי של כלים רבים. הוא נכתב ב-1952 ובוצע לראשונה על ידי דייויד טיודור בוודסטוק לפני 71 שנה בדיוק, ב-29 באוגוסט 1952.
הייחוד שלו הוא שהלחן מורכבת משתיקה מוחלטת, כאשר המוזקאי או המוזיקאים יושבים על הבמה בדממה, מה שמאפשר לצלילי הסביבה, כמו לחשושי הקהל, להפוך ל"מוזיקה". במקרה של טיודור, הוא עשה זאת במשך 4 דקות ו-33 שניות – מה שהעניק ליצירה את שמה הרשמי, למרות שבהנחיות הנגינה לא מופיע אורך מסוים שיש לנהוג לפיו.
לפי קייג', האמנות בלחן שלא כולל אפילו תו אחד היא למשוך תשומת לב לצלילים המתרחשים בסביבתנו באופן טבעי, ולהדגיש את התפיסה שדממה לא באמת קיימת. על ידי הימנעות מהשמעת צלילים מוזיקליים, קייג' שאף ליצור חוויה שבה הקהל נעשה מודע היטב לרעשים הנלווים, כגון שיעול, דשדוש, או אפילו הקולות העדינים של הסביבה.
הופעת הבכורה של "ארבע שלושים ושלוש" עוררה ויכוחים סוערים בתוך קהילת המוזיקה ומחוצה לה. רבים ראו בו עלבון לעצם מהות המוזיקה, ופטרו אותה כלא יותר מגימיק או בדיחה. המבקרים טענו ששתיקה לא יכולה להיות להיחשב מוזיקה, ושה’לחן’ של קייג' היה קונספט יומרני וריק.
עם זאת, תומכי היצירה ראו בה אמירה אמנותית עמוקה, המאתגרת תפיסות קונבנציונליות של מוזיקה ומרחיבה את הגבולות של מה שיכול להיחשב כחוויה מוזיקלית. הם טענו כי היצירה מאלצת את המאזינים להתעמת עם הדעות הקדומות שלהם ולשים לב לצלילים שסביבם.
למרות המחלוקת הראשונית, ולמרות שאי אפשר באמת לשמוע אותה, “ארבע שלושים ושלוש" הפכה לאחת היצירות המפורסמות ביותר של קייג', מה שהעניקה השראה לאינספור אמנים, מוזיקאים ותיאורטיקנים לחקור אפיקים חדשים של יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה. היא אף זכתה ל"ביצועים" של מוזיקאים רבים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו