כל מה שרציתם לדעת על המוך בפופיק ולא העזתם לשאול

שוב הוצאתם מהטבור, או בכינויו המוכר פופיק, הצטברות של פסולת מוזרה? אתם ממש לא לבד, ויש אפילו מי שטרחו לחקור מדעית את הפסולת הזו. הנה מה שזה לימד אותנו, לפי Perplexity:

גיאורג שטיינהאוזר, מדען מאוניברסיטת וינה לטכנולוגיה באוסטריה, אסף מגופו ומגופם של חבריו, עמיתיו ובני משפחתו 503 חתיכות של מוך טבור במשך שלוש שנים, ומצא שהחומר מכיל אבק, תאי עור, זיעה וסיבים מחולצות. שטיינהאוזר הגיע למסקנה ששיער בטן הוא תנאי הכרחי לצבירת מוך בטבור, וכי חולצות ישנות מייצרות פחות מוך מאשר בגדים חדשים. הוא אפילו גילח את הבטן שלו כדי לאשר את ההשערה לפיה שיער הבטן הוא חלק מהתהליך של הצטברות המוך.

שטיינהאוזר שיער שלאנשים שנאלצים לאסוף מוך מהטבור יש טבור היגייני יותר מאלה שלא, מאחר שאצל הראשונים הלכלוך הופך למוך שאותו הם מוציאים, ואילו אצל האחרונים הוא נשאר דבוק לעור מאחר שהם לא מרגישים שיש מה לנקות.

קארל קרוזלניצקי מאוניברסיטת סידני באוסטרליה סקר 4,799 אנשים, וראה שגברים מבוגרים בעלי כרס נוטים יותר לצבירת מוך טבורי. עבודתו הייתה בין הזוכים בפרס איגנובל (פרס חצי רציני וחצי הומוריסטי המוענק על הישגים מדעיים לא ממש חשובים) לשנת 2002.

בשנת 2018, מהנדס מכונות מהמכון ההודי לטכנולוגיה בפַּטְנַה חקר את הפיזיקה מאחורי ייצור מוך בטבור. הוא קבע ששיער הגוף פועל כמו מגרפה המוציאה סיבי מוך מבד הבגדים שאנשים לובשים בעת תנועות נשימה, כאשר החולצות מתחככות בבטן. מכיוון שהשיער באזור זה נוטה להתכופף לעבר שקע הטבור, סיבי המוך המחוברים אליהם נעים עמוק אל תוך הטבור, ובסופו של דבר מאבדים מגע עם הבד. ככל שזרימת המוך נמשכת, הוא מתערבב עם זיעה ותאי עור, והתוצאה היא מסה של מוך המצטברת בדיוק מתמטי.