דיילת אוויר לשעבר משחזרת את הסיוט

מה הייתם מוכנים לעשות בשביל העבודה הכי טובה בעולם? לוותר על שעות שינה? לא לראות את הבית? או אולי אפילו לוותר על הכבוד העצמי?

כשהייתידיילת אוויר, חשבתי שאני עובדת בעבודה הטובה בעולם. וכן, הייתי מוכנה לעשות הרבה מאוד בשביל להתעופף מיעד ליעד: לעשות שופינג בניו יורק, להתפנק במסאז'ים בבנגקוק ואפילו לאכול סטייק בדרום אפריקה.

בין כל התענוגות הללו, הייתה רק בעיה אחת קטנה - הדרך אליהם. במטוס, בחברת הנוסעים שמקורם בארץ הקודש. נראה היה שחברת התעופה בה הועסקתי, היא המקום היחידי בישראל, בה הלקוח תמיד צודק ויהי מה.

אני וחבריי, היינו נמדדים ונבחנים בשבע עיניים בכל טיסה, החל מצחצוח הנעליים וגיהוץ המדים דרך האופן בו הנחנו את המפית עם לוגו החברה על מגש הקפה ועד כמה שיניים חשפנו בחיוכינו האדיבים והסבלניים.על כל טיסה, בין אם מדובר ב-14 שעות ללוס אנג'לס; ובין אם מדובר בשעה וחצי ליוון, היינו מקבלים ממנהל השירות ציון שהיה נכנס לתיק האישי שלנו ומשתקלל מיידית לממוצע אישי, ונדרשנו לשמור על סטטוס שהוא מעל הממוצע הקבוצתי, אחרת היינו מוזמנים לשיחת בירור, שהתאפיינה באיום על המשך העסקתנו.

הנוסעים לעומת זאת, זכו בסלחנות מופלגת באשר היו. עצוב לי להודות שלא התפלאתי ובוודאי לא נסערה רוחי לנוכח הסרטון מהטיסה לוורנה שזכה בשעות האחרונות לעשרות אלפי שיתופים ברשת. נתקלתי במקרים כאלה לא פעם, ולמרבה הצער גם לא פעמיים. זאת מבלי לפרט על מקרים רבים של נוסעים שהטרידו מינית אותי ואת חברותיי לצוות. באחת הטיסות, הרשתה לעצמהחבורה, בשנות החמישים לחייה, בין הזמנת משקה אלכוהולי כזה או אחר, לטנף את המחלקה עם גרעינים וחטיפים, לדבר בקול רם להעיר לי על המראה שלי והשיא - להציע שכשנגיע ליעד, אצטרף אליהם למלון.

סירבתי באדיבות לאורך כל הדרך תוך חיוך מאופק, וניסיתי להדחיק את טיסת האימים ההיא. אבל טלפון ממחלקת הדיילים שהגיע שבוע לאחר מכן, בישר לי שהנוסעים בטיסה הזאת דווקא התלוננו על השירות שניתן להם, טענו שלא היה הוויסקי שרצו, ובכלל – לא היו מרוצים.הם נוסעי "ביזנס", ששילמו כסף טוב, ומה יש לי להגיד להגנתי? מבחינת מעסיקי, לא היה מקום לוויכוח, הצדק עם הלקוחות העשירים. וכדאי שאנסח מכתב התנצלות בהקדם. ניסיתי להסביר שהנוסעים הם אלו שהטרידו אותי, ושמוטב לחברה מכובדת כמו שלנו שלא יטוסו בה שוב, אך לשווא.

הבעיה הגדולה באירועים כמו זה שתועד בישראייר, היא שרוב האירועים הדומים אינם מתועדים, ואלו שעומדים לדין בסופו של יום הם הדיילים חסרי המזל שבמקרים רבים יגנו בחירוף נפש על משרתם, אותה השיגו בעמל רב ובתהליך מיון אגרסיבי. גם אם מה שמשתמע מכך הוא ויתור על כבודם, ספיגת אלימות מילולית ולפעמים גם פיזית, מנוסעים שבחברה מתוקנת היתה ממתינה להם משטרה ביציאה מהמטוס והם היו נכנסים אוטומית לרשימה השחורה של חברת התעופה.

חבל שנותני השירות משלמים את המחיר במקומם, על מנת להמשיך ולהחזיק ב"עבודה הטובה בעולם". נותר לי רק להוריד את הכובע בפני הדייל מישראייר, ששמר על קור רוח מול הנוסעים המאתגרים. כולי תקווה שמקום העבודה שלו העניק לו ציון לשבח על כך, ויוקיע את חסרי התרבות האלימים ממושביו בעתיד.