ארבע עונות קיימות כאן רשמית. בפועל, יש שתיים, שתיים וחצי לכל היותר, ואחת מהן, זו שאין להזכיר את שמה, הולכת ומתרחבת משנה לשנה ומלווה בחום, לחות ואבק מצהיב. כשהחורף מבליח סופסוף לשעה-שעתיים, זה הזמן לצאת למקומות שרוב השנה בלתי אפשריים כמעט.
במקום לעצור במצפה רמון, המשכנו על כביש 90 ועצרנו בגשר נחל צין כדי לראות זרימה. משם ירדנו למרפסת השיטפונות של הנחל וטיילנו על המצוק לתצפית מעליו. בתוואי הנחל, החרב רוב ימות השנה, נקוו מי הגשמים האחרונים - זורמים וסוחפים איתם בוץ וגזרי ענפים.
לעת צהריים עצרנו בחוות האנטילופות בצופר לסיבוב ספארי בשמורה שבה רעו בנחת עדרי אנטילופות לבנות, זברות ויעלים. גרעין הרבייה הראשוני יובא מחוות גידול באפריקה בשנת 1999 על ידי שלומית ויוסי בר, חקלאים תושבי צופר, כחלק ממיזם חקלאי־תיירותי יוצא דופן בלב הערבה.
אחר הצהריים יצאנו מהערבה התיכונה דרומה למלון מדברי בלוטן. שעה קלה לאחר שהתמקמנו בחדרים, התיישבנו חמישה זוגות חברים לארוחת ערב נהדרת סביב שולחן עץ פשוט. המנגל שלצידנו פלט בשרים מעולים עשויים היטב, החנוכייה דלקה מדי ערב, וקולות השירה עלו גם מהמתחמים הסמוכים. סוף־סוף אפשר היה לברך חג שמח בקול גדול.
מסלול מדוקדק חיכה לנו ליום המחרת, אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. לעת ערב החלו הדיווחים לזרום: בהוראת המשטרה נסגרו בזה אחר זה כל הכבישים סביבנו, ואיתם אתרי הטיול. במהלך הלילה ירד גשם זלעפות, שוטף את הערבה בעוצמה בממטרים שלא נראו כמותם.
בבוקר עוד היינו נצורים, ורק לעת צהריים נפתחו אט־אט הכבישים מחדש. יצאנו לפארק תמנע למסלול בין מראות מדבריים שקפאו בזמן - מרחב של נוף פראי, היסטוריה עשירה וגאולוגיה מרתקת. נסענו בין מרחבים פתוחים של אבן חול צבעונית, מצוקים אדירים ותצורות טבע שנוצרו בתהליכי בלייה איטיים לאורך מיליוני שנים.
עברנו בין האתרים המרכזיים של הפארק: מהפטרייה, אחת מתצורות הסלע האייקוניות של תמנע, דרך קיר הוופלים, שבו נחשפות שכבות דקות של סלע עשיר במינרלים שונים, ועד לעמודי שלמה – עמודי אבן חול אדומה וקשה, המתנשאים לגובה רב ויוצרים מראה כמעט מונומנטלי.
ביציאה מהפארק, מעט לפני שהסטייקים עלו על המנגל, הבחנו בשועל יפהפה שהמתין דקה תמימה בשוליים, מאפשר לנו לתעד אותו מכל זווית אפשרית, לפני שפנה ונעלם כלעומת שבא.
למחרת היום השמש הבליחה בלוטן. כמויות הגשם שירדו כאן יום קודם שטפו את הערבה והותירו אחריהם אוויר צלול וקר. עטופים היטב בשכבות ולאחר ארוחת בוקר דשנה, פתחנו את היום השלישי בנסיעה על כביש 12 ובטיפוס לתצפית מרהיבה מעל הר יואש. נופי מדבר בשלל צבעים נפרשו לנגד עינינו ומבט של 360 מעלות לעבר מצרים, ירדן, ישראל וערב הסעודית. מעבר לגבול המצרי ניתן היה להבחין בעמדות של הצבא המצרי.
מהתצפית ירדנו חזרה לכביש 12 ונסענו צפונה לאורכו, דיונות צהובות ויפות מיתמרות מולנו, פסגותיהן נושקות לשמיים הכחולים הצחים מהגשם. חצי שעה מאוחר יותר פנינו ימינה לעבר הקניון האדום - מהמסלולים היפים שזכיתי לטייל בהם מעודי. בדרך פגשנו את עמישראל בהמוניו: לקליקים משותפים, לברכת חג שמח וגם לקפה ששכחנו להצטייד בו וניתן לנו בנדיבות שאופיינית רק לישראלים שפוגשים זה בזה מבלי להכיר קודם לכן.
יצאנו למסלול של שעה וחצי, עולים ויורדים בעזרת יתדות ברזל, אל הקניון היפהפה הממוקם בערוץ נחל שני. בלב גואה צעדנו בשביל המתפתל בין קירות אבן חול אדומה בצבעי אש, לא יודעים את נפשנו מרוב אושר, ולצידו - גם גאווה מקומית לא קטנה.
מזג האויר היה לצידנו, מפצה על מחצית היום בה היינו נצורים מבלי יכולת לצאת לטייל. התחנה הבאה שלנו היתה שמורת חולות כסוי. נסענו דרך כביש מס' 12 לצומת שיזפון, וממנו דרומה עד לפנייה לישוב מעלה שחרות. אחרי נסיעה של כארבע ק"מ חנינו את הרכבים בצד הכביש וטיפסנו אל הדיונה הצהובה והיפה שמולנו. הגשם עשה טוב גם לחולות כסוי וגם לנו. במקום לשקוע בחול בדרך למעלה, צעדנו על קרקע יציבה אל נקודת תצפית נוספת, חולפים על פני תצורות חול במרקמים שונים ומשונים, שנראו כאילו פוסלו ביד אמן. מנקודת התצפית העליונה ירדנו מטה בריצה, חוזרים עשרות שנים אחורה בזמן, מאושרים כמו ילדים חסרי דאגות.
היה זה יום מושלם, מגוון, כזה שהצליח להכיל בתוכו כמעט את כל מה שרצינו לראות בסביבה, ומה שמזג האוויר איפשר. בשעתיים האחרונות שנותרו לנו עד השקיעה עלינו על כביש 40, ממנו התחברנו לכביש 90 לכיוון דרום עד הפניה לשמורת עמודי עמרם.
בילדותי היתה אילת עיר הנופש האולטימטיבית, פיסגת השאיפות. אחת המתנות הזכורות לי ממנה היא בקבוק זכוכית מלא בחולות צבעוניים בשכבות שניצב במקום של כבוד בחדרי. השביל המסומן שחור שצעדנו עליו כעת לאורך כחצי ק"מ של חול בצבעי אדום-כתום-סגלגל וורוד הזכיר לי מיד את אותו בקבוק, שדומיו עדיין נמכרים בחנויות המזכרות באילת.
קצה השביל הוביל לעמודי עמרם - עמודי אבן חול זקופים ומרשימים העומדים בבסיס מצוק בקעת עמרם, בראשו של נחל עמרם. עמדנו על אחד הסלעים והבטנו ביופי המתפרץ של העמודים שנחצבו ברכס הסלעים העצום כתוצאה מזרימת מי גשמים בסדקים האנכיים. המים העמיקו את הסדקים עד שנותרו קטעי מצוק זקופים כעמודים, המתנשאים לגובה של כ־15 מטרים - כמו אתר פולחן קדום בלב המדבר.
היום הזה, שהצליח לדחוס את כל הטוב שהגשמים שיבשו יום קודם לכן, היה פיסגת הטיול הזה: עשיר, מגוון, מדוייק, ספוג בכל המראות ששאפנו לראות, והרבה מעבר להם.
למחרת בבוקר התעוררתי בלוטן אל היום האחרון שלנו בערבה ואל יום הולדתי ה- 55. טרם הנסיעה צפונה, חזרה הביתה, עצרנו בחי בר יטבתה לביקור ראשון. כאן, בנוף המדברי, חיים בעלי חיים שבעבר חיו ברחבי הארץ והושבו לבית הגידול המקורי שלהם. ראמים לבנים, פראים, צבאים, יענים ומינים נוספים מתהלכים בחופשיות בשטח הפתוח. הצטרפנו לרכב השטח של אריק סוכר, המטפל הראשי בשמורה, ושמענו ממנו על נזקי השטפונות, על איקלום הנשרים ועל התואר הייחודי והמפוקפק של היען: גם טיפש וגם מסוכן ולא במקרה.
עם מוח בגודל של אגוז בערך, הוא נבהל כמעט מכל דבר שזז, אבל מגיב בעוצמה לא פרופורציונלית: ריצה של עד 70 קמ״ש ובעיטה אחת מדויקת שיכולה להפיל טורף רציני או ג׳יפ תמים. היען לא תמיד מבדיל בין איום אמיתי לבין צלם נלהב, כך יוצא שהוא זה שמלמד את המבקרים שיעור חשוב בערבה: אל תזלזלו במי שנראה קצת אהבל – במיוחד כשיש לו רגליים של מתאגרף אולימפי.
אנחנו מסיימים שעה קלה של ספארי מדברי, ויוצאים לנסיעה ארוכה צפונה. בדרך חולפים על פני דיונות צהובות, רכסי ענק ומצוקים אימתניים שנראים לפרקים כמו מסע בארץ הרי געש בת אלפי שנים. לפני החיבור אל פקקי המרכז אני מהרהרת שכך בדיוק אני רוצה לחגוג את ימי ההולדת שלי: הכי קרוב לטבע, לשמורות הפתוחות, במסעות של גילוי ופליאה, מבלי לחשוש משיבושי מזג אויר שממילא אין לי שליטה עליהם. בחנוכה הזה, חג של ניסים ונפלאות, התברר שוב שהכל ממילא משתבש לטובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
