בלי כלוב, מול 40 כרישים: פיג'י שמעבר לריזורטים

שלושים עד ארבעים כרישים הקיפו אותי מתחת למים. חלקם באורך של כמעט שלושה מטרים. לא היה כלוב, לא הייתה גדר - רק כמה מדריכים עם מוטות ברזל, שהיו אמורים להרחיק כריש אם יתקרב קצת יותר מדי.

זאת הייתה אחת החוויות המטלטלות ביותר שעברתי, אבל באופן מפתיע, דווקא לא היא נשארה איתי יותר מכל. בסופו של המסע הבנתי שהקסם האמיתי של פיג'י לא נמצא רק מתחת למים או בחופים הלבנים, אלא בעיקר באנשים שפוגשים בדרך.

הכפר שאימץ אותי תוך יום

אל פיג'י הגעתי כמעט במקרה, אחרי כמה חודשי עבודה בניו זילנד. עבור מטיילים מישראל מדובר במסע ארוך במיוחד - כ-17 אלף קילומטרים, בלי טיסות ישירות ועם כמה עצירות בדרך.

כבר בנחיתה בנאדי היה ברור שזה יעד אחר. במקום מסועי מזוודות שקטים, המתינה לנוסעים להקה מקומית שקיבלה את פנינו בשירה ובנגינה מסורתית. בערב הראשון צפיתי במופע ה"מקה" - שילוב מרשים של תיפוף, ריקוד, אש ושירה המספרים את סיפורי המורשת של האיים.

משם המשכתי לטבאוני, אי טרופי הידוע בזכות שונית האלמוגים Rainbow Reef. במקום לבחור בריזורט, התארחתי אצל משפחה מקומית - סבתא וארבעת נכדיה. בתוך פחות מ-24 שעות כבר כל הכפר ידע שיש ישראלי חדש בשכונה.

כשעזבתי הם העניקו לי שרשרת פרחים מסורתית שתלווה אותי ותשמור עלי בהמשך הדרך.

בפיג'י רוגבי הוא הרבה יותר ממשחק

בכל יום, בדיוק בשעה חמש אחר הצהריים, התכנסו תושבי הכפר למשחק הרוגבי הקבוע שלהם.

בפיג'י רוגבי הוא כמעט דת שנייה. ילדים, מבוגרים וזקני הכפר משחקים יחד, והמשחק הוא חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום.

אני, שבדרך כלל לא מצטיין במיוחד במשחקי כדור, מצאתי את עצמי מצטרף בהתלהבות - ולהפתעתי כבר במשחק הראשון הצלחתי להבקיע חמישה טריי. זה היה פחות עניין של ניצחון והרבה יותר דרך להרגיש לרגע אחד חלק מהקהילה.

הצלילה שלא אשכח לעולם

אם יש חוויה אחת שמושכת מטיילים מכל העולם לפיג'י, זו ללא ספק צלילת הכרישים בפסיפיק הארבור.

ירדתי לקרקעית, התיישבתי על הקרקע וחיכיתי. בתוך דקות המים סביבי התחילו להתמלא בצללים. ואז הם הגיעו - כרישי שור, כרישי טיגריס, כרישי לימון וכרישי שונית, עשרות מהם, מכל כיוון.

הם חלפו במרחק של מטרים בודדים, ותנועת הזנבות שלהם יצרה זרמי מים חזקים שהורגשה כל הזמן.

לא היה כלוב שיפריד בינינו, וגם לא מחסום. רק המדריכים, שעמדו לצידנו עם מוטות ברזל ארוכים, היו שם כדי להרחיק כריש שהתקרב יותר מדי.

גם שעות אחרי שעליתי חזרה לסירה, הגוף עדיין היה מלא באדרנלין.

המקום שבו כולם אומרים "בולה"

אבל אם יש משהו שנשאר איתי יותר מהכרישים, אלה האנשים.

כמעט בכל מקום שמעתי את המילה "בולה" - ברכה שפירושה שלום, חיים ובריאות. זרים עצרו לשאול לשלומי, אחרים הזמינו אותי לשבת איתם לשתות קאווה, המשקה המסורתי המופק משורש צמח, והחיוך כמעט לא ירד מהפנים של אף אחד.

גם היחס לישראל הפתיע אותי לטובה. לא מעט מהמקומיים שפגשתי הביעו חום, סקרנות ואהדה, והמפגשים האלה הפכו את הטיול להרבה יותר מאוסף של נופים יפים.

הריזורטים הם רק חלק מהסיפור

מי שמחפש את פיג'י הקלאסית של גלויות הפרסום ימצא אותה באיי יאסאווה - שרשרת איים עם חופים לבנים, מי טורקיז וריזורטים קטנים הפזורים לאורך קו החוף.

האווירה שם מתנהלת לפי "Fiji Time" - מושג מקומי שמתאר קצב חיים איטי, רגוע וללא לחץ. אפשר למצוא באיים גם חדרים משותפים לתרמילאים וגם חדרים פרטיים לזוגות, אך כדאי לקחת בחשבון שהאוכל, השתייה והאטרקציות מייקרים את השהות.

סדר פסח בקצה העולם

את המסע סיימתי דווקא ברגע הכי ישראלי שלו.

בפסיפיק הארבור התארחתי אצל מומו ומשפחתו לסדר פסח משותף עם ישראלים ומקומיים. ישבנו סביב שולחן אחד, בירכנו על המצות, מזגנו ארבע כוסות וקראנו בהגדה.

כששרנו יחד "לשנה הבאה בירושלים", בלב האוקיינוס השקט, אלפי קילומטרים מהבית, הבנתי שלפעמים דווקא בקצה השני של העולם אפשר להרגיש הכי קרוב אליו.

איתי חן הוא יוצר תוכן ומגיש הפודקאסט ״מטוסי נייר״