"צילמת אותנו?": נכנסתי לשכונה הכי מסוכנת בצפון איטליה - ככה זה נגמר

גרפיטי של תומכי טרור מכער את הקירות בשכונה המוזנחת. יריעות בד גדולות מתוחות במרפסות הבתים, כדי להפחית את קרני השמש החזקות מעל טורינו וגם כדי לשמש כמחיצה שתמנע מבטים מבחוץ. יש כאן שוק עם כמעט כל מה שתרצו: פירות, אוכל מקומי, כלי בית, תבלינים, בגדים, תיקים, צעצועים. הרחובות מלוכלכים, "סלאמס" על אמת.

הסרטונים שקפצו לי בטיקטוק של אותם חכמולוגים שנכנסו עם מצלמה לשכונות מהגרים באירופה עוררו לי את התיאבון. החלטתי - בנסיעה הבאה שלי לאירופה אני נכנס עם מצלמה ומתעד. מה כבר יכול לקרות? אם ישאלו מאיפה אני (ושאלו) לא אסגיר שאני מישראל, אצלם קצת את הבניינים, המקומיים, כתובות הנאצה בערבית - ואחזור.

אז נכנסתי לשכונת "באריירה די מילאנו" (Barriera di Milano) בטורינו. "באריירה" פירושו מחסום. בעבר ניצבה באזור אחת מנקודות המכס עם חומה ומחסום ומכאן נגזר השם. יותר מ-50 אלף תושבים מתגוררים כאן. בעבר קלט הרובע את גלי ההגירה הפנימית של פועלי מפעל "פיאט" שהגיעו מדרום איטליה, וכיום הוא מאופיין בשיעור גבוה מאוד של מהגרים, בעיקר ממדינות אפריקה: מרוקו, מצרים, ניגריה וחוף השנהב.

"באריירה" עולה לכותרות בעיקר בשל אירועי אלימות, שוד, סחר גלוי בסמים לאור יום, מבצעי משטרה תכופים ומחאות של תושבים על רקע הידרדרות הביטחון האישי. האיטלקים פחות סבלניים מהשכנים הצרפתים בעניין ההגירה, אבל נראה שגם כאן אוזלת ידה של המשטרה בולטת, וגלי ההגירה כבר עמוק בפנים, ומאוחר מדי למדינות מערב ודרום אירופה.

הרשויות ממליצות להימנע מרחובות צדדיים בשכונה בשעות הלילה, לשמור על ציוד אישי ולהיות ערניים. אל תעשו את הטעות שאני עשיתי - הסתובבתי בשכונה ברחובות צדדיים, אמנם באור יום, אבל עם מצלמת גו-פרו. והמקומיים לא אהבו את זה.

"תראה לי עכשיו מה צילמת"

"סלאם עליכום", צעק לעברי אחד הבחורים מהסימטה ליד השוק ברגע שהורדתי את המצלמה. לא עניתי לו והוא המשיך באנגלית. "צילמת אותנו?", הוא שאל. עניתי לו שצילמתי את הבניינים והוא דרש לראות שלא צולם. "תראה לי עכשיו מה צילמת".

הבנתי שהסתבכתי. "מאיפה אתה?", שאל הבחור הערבי ומסביבו כמה בחורים שחורים. ידעתי שאם אני אומר לו שאני מישראל זה יהיה הסוף לטיול שלי ושהם יפעילו עליי אלימות פיזית". עניתי לו שאני מיוון. מה הסיכוי שהם יתחילו לדבר איתי ביוונית? קלוש. "תראה לי מה צילמת".

"אני צריך להעביר את הווידאו מהגו-פרו לטלפון. אל תדאגו, אני אמחק, מה שאתם לא רוצים אני אמחק", אמרתי. הזמן עובר והקבצים לא עוברים, הוויי-פיי חלש והם מאבדים סבלנות. "גבר, תקשיב, אני מוכר סמים ואני רוצה לדעת שלא צילמת אותי". באמת שאני רוצה להראות להם את הסרטון אבל הקבצים לא עוברים. "אתה מצלם עכשיו?", הם לוחצים עליי ואני מראה להם בגו-פרו שאני לא מצלם ומדליק לכמה שניות להראות שזה מקליט רק ממתי שהדלקתי.

חוטף לי את הטלפון מהיד

ואז הבחור הערבי חוטף לי את הטלפון מהיד ולוקח כמה צעדים אחורה. השחורים חוסמים אותי שלא אחטוף לו בחזרה ואני אומר לו שאני צריך את הטלפון כדי להעביר את הסרטונים מהגו-פרו. לא ממש מעניין אותו. מגיעים עוד כמה בחורים וחוטף הטלפון דורש מאה יורו. אני בלב שלי כבר מרגיש הקלה (אני אתן לו כסף, העיקר שהטלפון יחזור).

אחרי כמה דקות מתוחות של מהומה, גם בינם לבין עצמם (ובזמן הזה חלק אומרים לי לוותר על הטלפון ולעוף משם, חלק מבקשים שאביא להם כסף והם ידאגו להחזיר לי את הטלפון והבחור הערבי צועק שאביא לו כסף), אני מוציא 70 יורו - נותן לו, לוקח את הטלפון ומתרחק משם הכי מהר שאפשר. אל תעשו את הטעות שאני עשיתי, אל תצלמו בסמטאות של רובע "באריירה", גם לא באור יום.