את השבוע שאחרי הביקור אצל בני הפלשמורה העברתי עם חלק מהשבטים הכי מיוחדים שקיימים היום בכדור הארץ - בעמק האומו שבאתיופיה. עמק האומו המבודד נחשף לתיירים מהמערב רק בעשורים האחרונים. הודות לכך, חלק מצורות החיים, הטקסים ומנהגים הכי ביזאריים בכדור עדיין נשמרו אצל השבטים בעמק.
בעמק, שנמצא דרום-מערבית לאדיס אבבה, חיים 16 שבטים שונים, לכל אחד המנהגים הייחודים שלו, התרבות והלבוש שלו וטקסי ההתבגרות הביזאריים שלו. רוב השבטים חיים בבתים פשוטים שעשויים ממקלות, קש ובוץ. בלי חיבור לחשמל או מים זורמים. רובם מנותקים מציוויליזציה כמעט באופן מוחלט. הם לא יודעים מה הגיל שלהם. אין להם דרכון ולממשלה האתיופית אין שום ספירה שלהם. חלקם אפילו לא מכירים את הקונספט של מדינה ואפילו לא יודעים שהם חיים באתיופיה. בין השבטים לפעמים פורצות מלחמות ויש אזורים לא בטוחים בעמק ולכן חייב לטייל בו עם מדריך מקומי שמכיר את השבטים.
בשבוע שלי בעמק האומו המפגש עם שני שבטים שינה את התפיסה שלי לגבי הרבה דברים בחיים - שבט הדאסנג׳ (Daasanach) ושבט המורסי. קמנו מוקדם בבוקר וחצינו את נהר האומו המלא בתנינים בקאנו קטן שמאולתר מבול עץ, ואחרי עוד נסיעה ארוכה בשטח הגענו אל כפר קטן של שבט הדאסנג'.
16 שבטים שונים: עמק האומו באתיופיה // אורי לירון
מייד כשיצאתי מהרכב התקרבו אלי כמה עשרות ילדים סקרנים לראות את התייר שהגיע - וכולם היו ערומים לגמרי. חלק מהאנשים בשבט לובשים בגדים מינימליים וחלקם בכלל לא. זה היה הסימן הראשון לכמה המקום שהגעתי אליו פראי.
שבט הדאסנג' גרים בתוך בתים קטנטנים ועגולים שעשויים מפיגומים ומוטות עץ. בתוך כל בית קטן כזה חיה משפחה שלמה. בתוך הבית יש יריעת ניילון שעליה ישנים כל המשפחה ביחד, ובדרך כלל סיר מאולתר עם פחמים שעליו מבשלים.
את הבתים צריך להחליף כל כמה חודשים כי טרמיטים אוכלים אותם. מייד ראיתי כמה שבט הדאסנג' צבעוני, הנשים לובשות שרשרות מחרוזים שהן מכינות, הגברים לובשים קרניים ועורות של בעלי חיים שהם צדו - מה שמסמל את גבורתם.
לכל גבר בשבט יש כמה נשים. במהלך היום הגברים יוצאים לדוג או לצוד וגם דואגים לצאן, בזמן שהנשים נשארות בבית לגדל את הילדים וגם אחראיות לבנות את הבתים. בשבט אוכלים סוג של קמח שמכינים מתירס יבש, תערובת עלים שהם קוטפים, ובאירועים מיוחדים גם שוחטים את אחת מחיות הצאן ואוכלים בשר. ומסתבר שהגעתי בדיוק ביום כזה.
אחת הנשים בשבט מתחתנת השבוע אז כל השבט היה בחגיגות ובטירוף ובריקודים שבהתחלה היו נראים לי כל כך תמימים ושמחים. השבט הכין ושתה אלכוהול מקומי מהתססה של אורז וכולם רקדו וצחקו. מסתבר שהחגיגות היו כי הולכים לעשות לכלה ברית מילה. מילת נשים עדיין נפוצה אצל שבט הדאסנג'. זאת במטרה שלא תהנה מקיום יחסי מין וככה ״היא לא תבגוד בבעלה״. החיתוך מתבצע עם סכין ללא חיטוי של האזור מה שהרבה פעמים מוביל לדלקות וסיבוכים. היה עצוב וקשה לשמוע אבל אני יודע שזה חלק מהקושי של ביקור אצל שבטים מהסוג הזה.
בעבר היו אגרסיביים לתיירים
ביום האחרון שלי בעמק האומו נסענו אל השבט שהכי חיכיתי לפגוש - שבט המורסי. הנסיעה אל השבט הייתה הכי קשה ומתישה. שעות בתוך שטח בוצי וקשה בכבישים לא סלולים. עד לפני כמה שנים השבט היה אגרסיבי כלפי תיירים ולא הייתה אפשרות לבקר אותו עד שחלק מהכפרים התחילו להיות ידידותיים יותר בשנים האחרונות.
מייד כשנכנסנו אל תוך הכפר ידעתי שהנסיעה הייתה שווה את זה. נחשפתי לאחד המנהגים הכי מיוחדים בעולם ובקרוב הוא הולך להעלם מהעולם. בשבט המורסי הנשים מרחיבות את השפה התחתונה ואת התנוכים שלהן כדי להפוך ל״אישה אמיתית״.
מגיל 12 בתהליך ארוך הנשים מרחיבות לאט לאט את השפה התחתונה. ברגע שהשפה שלהן מספיק גדולה כדי להכניס אליה עיגול מחימר, זה השלב שבו היא מוכנה לחתונה. היום הממשלה האתיופית מנסה לעצור את המנהג הזה והדור הצעיר כבר לא מרחיב את השפה - לכן עוד כמה שנים הוא כבר לא יהיה קיים בעולם.
בגזרת הגברים של השבט, הם עושים על עצמם צלקות בכל פעם שהם מצליחים להרוג מישהו משבט יריב. חלק מהגברים מסתובבים עם צלקות על כל הגוף וזה מעיד על כמה הם גיבורים. ביליתי יום שלם עם השבט ועם מתרגם מקומי שעזר לנו לתקשר. חלק מבני השבט מעולם לא ראו את עצמם וכשצילמתי אותם והראיתי להם את התמונה הם מאוד נבהלו. בשבוע שלי בעמק האומו נחשפתי לתרבויות ומנהגים שחלקם קשה לנו לתפוס ולקבל בתרבות המערבית. אני תמיד מנסה לקבל תרבויות ומנהגים ואחרים בלי לשפוט אותם. ובסוף - קיבלתי הצצה איך בני היו חיים פעם, לפני המודרניזציה שאנחנו מכירים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו