הסיפור של מלי וליאל יהלומי המחיש עד כמה המושג "להיעלם" עדיין רלוונטי, גם בעידן שבו כמעט כל פעולה שלנו משאירה עקבה. האם והבת, תושבות מודיעין, יצאו מווינה, המשיכו לגרמניה וטסו לארגנטינה, וחלף כשבוע עד שאותרו באוטובוס בבואנוס איירס. מהחקירה אף עלה שהשתיים נעזרו בכלי בינה מלאכותית כדי לבדוק מראש באילו מדינות קל יותר להיעלם. אבל האם באמת יש מקומות בעולם שבהם קל יותר ללכת לאיבוד?
התשובה מורכבת
דרכונים ביומטריים, טלפונים סלולריים, מצלמות ורישומי כניסה ויציאה הפכו היעלמות מוחלטת לקשה מאי פעם. אלא שבחלקים מסוימים של העולם הגיאוגרפיה עדיין משחקת תפקיד מכריע: שטחים עצומים, אוכלוסייה דלילה, יישובים מרוחקים ותשתיות פחות מפותחות יכולים להפוך חיפוש אחר אדם למשימה אחרת לגמרי.
מונגוליה: יותר ממיליון וחצי קמ"ר, וכמעט אין אנשים
אם יש מקום שמתאים להגדרה "מרחבים אינסופיים", זו מונגוליה. המדינה משתרעת על פני כ-1.56 מיליון קמ"ר, אבל חיים בה רק כ-3.4 מיליון בני אדם. ארגון המזון והחקלאות של האו"ם אף מגדיר אותה כמדינה בעלת צפיפות האוכלוסין הנמוכה בעולם.
מחוץ לבירה אולן בטור התמונה משתנה במהירות. ערבות, מדבריות והרים נפרשים למרחקים עצומים, ובאזורים רבים היישובים קטנים ומרוחקים מאוד זה מזה. למונגוליה גם מסורת ארוכה של אורח חיים נוודי, אף שכיום רוב האוכלוסייה כבר עירונית.
המשמעות אינה שאדם הופך שם ל"בלתי נראה" מבחינת הרשויות, אלא שבמקרה של חיפוש פיזי, הגודל והדלילות לבדם יכולים להפוך את המשימה למורכבת במיוחד.
קמבודיה: יוצאים מהערים, והתמונה משתנה
קמבודיה היא סיפור אחר. היא לא עצומה כמו מונגוליה וגם לא דלילה במיוחד, עם כמעט 18 מיליון תושבים. אבל חלקים נרחבים ממנה כפריים, מיוערים ומרוחקים ממרכזי הערים.
לפי נתוני הבנק העולמי, כ-43% משטח המדינה עדיין מכוסה ביערות, ואף שקמבודיה עברה בשנים האחרונות קפיצה דיגיטלית, רק כ-70% מהאוכלוסייה משתמשים באינטרנט.
הפער בין פנום פן והמרכזים התיירותיים לבין האזורים הכפריים יכול להיות עצום. במשך שנים השקיע הבנק העולמי בשיפור כבישים וגישה לשירותים בקהילות כפריות שם, תזכורת לכך שהמרחק מתשתיות בסיסיות היה ועודנו אתגר.
גם כאן חשוב לסייג: קמבודיה של 2026 רחוקה מלהיות "חור שחור" דיגיטלי. אבל ברגע שמתרחקים מהערים וממסלולי התיירות, התנאים בשטח הופכים איתור למורכב יותר.
בוליביה: מיליון קמ"ר, וגיאוגרפיה קיצונית
הדוגמה הדרום-אמריקאית המעניינת ביותר היא בוליביה. שטחה כמעט 1.1 מיליון קמ"ר, בעוד מפקד האוכלוסין הרשמי של 2024 מנה בה כ-11.36 מיליון תושבים בלבד, יותר מ-3.5 מיליון מהם באזורים כפריים.
אבל המספרים הם רק חלק מהסיפור. הגיאוגרפיה הבוליביאנית קיצונית: מהרי האנדים והאלטיפלאנו הגבוה ועד אזורים טרופיים עצומים בשפלה. מחוץ לערים הגדולות פזורות קהילות קטנות ומרוחקות על פני שטח אדיר, ולפי נתוני הבנק העולמי צפיפות האוכלוסין שם נמוכה מאוד בהשוואה למדינות רבות בעולם.
אז באמת אפשר להיעלם?
לא ממש, לפחות לא במובן ההוליוודי. מערכות הגירה, דרכונים ביומטריים, טלפונים ושיתוף פעולה בין מדינות הופכים את העולם למחובר הרבה יותר מבעבר, ופרשת מלי וליאל דווקא הוכיחה עד כמה קשה להתחמק לאורך זמן.
אבל היא גם חשפה משהו נוסף: בין העובדה שאדם משאיר עקבות לבין היכולת של הרשויות לחבר את כולן בזמן אמת יכול להיפתח פער. ובמקומות כמו מונגוליה, קמבודיה ובוליביה מצטרף למשוואה גורם שהטכנולוגיה עדיין לא ביטלה, המרחק.
לפעמים לא צריך להיעלם מהמערכות, מספיק להיות במקום שבו איתור אדם אחד בתוך שטח עצום הוא כבר משימה אחרת לגמרי.