בלי זהות בדויה: כך הצליחו מלי וליאל לחצות יבשות

אחרי שמלי יהלומי ובתה ליאל אותרו בריאות ושלמות בארגנטינה, אחת השאלות המסקרנות שנותרו מהפרשה היא איך הצליחו השתיים לעבור בין מדינות ולעלות על טיסה בין־יבשתית בזמן שבאירופה התנהל חיפוש אחריהן.
לפי הדיווחים, השתיים עזבו את אוסטריה מרצונן, המשיכו לגרמניה ומשם טסו לארגנטינה בטיסת לופטהנזה. לא פורסם כי השתמשו בדרכונים או בזהויות בדויים.

לכאורה, נדמה כי ברגע ששמן של שתי נשים המוגדרות נעדרות מופיע ברשימת הנוסעים של טיסה שיוצאת מאירופה, הן אמורות להיות מאותרות. בפועל, מערכות התעופה, הגבולות והמשטרה באירופה אינן פועלות בדיוק כך.

נעדר הוא לא בהכרח מבוקש

ההבדל המרכזי הוא בין אדם שמחפשים אחריו בשל חשש לשלומו לבין אדם שמבוקש על ידי המשטרה.

מלי וליאל הן נשים בגירות, ובמהלך החיפושים משטרת וינה אף הבהירה כי לא נמצאה אינדיקציה לכך שנפלו קורבן למעשה פלילי. הן גם לא היו חשודות בביצוע עבירה.

עצם ההכרזה על אדם כנעדר אינה הופכת אותו לעבריין, אינה מבטלת את הדרכון שלו ואינה מטילה עליו אוטומטית איסור לצאת ממדינה. בהיעדר צו או התראה רלוונטית אחרת, אדם בגיר יכול להמשיך לנוע בין מדינות ואף לצאת מאירופה. לכן, גם אם שמו האמיתי מופיע בהזמנת הטיסה, אין פירוש הדבר בהכרח שהמערכת תתריע בפני החוקרים שמחפשים אחריו במדינה אחרת.

חברות התעופה יודעות מי על המטוס

לחברות התעופה יש כמובן מידע על נוסעיהן. אחד ממאגרי המידע המרכזיים נקרא - Passenger Name Record, והוא כולל את שם הנוסע, מסלול הנסיעה, תאריכים, פרטי הכרטיס ומידע נוסף הקשור להזמנה.

באיחוד האירופי קיימים מנגנונים להעברת נתוני PNR לרשויות, אך השימוש בהם מוגבל בחוק. מערכת ה־PNR האירופית נועדה בראש ובראשונה למניעה, גילוי וחקירה של עבירות טרור ופשיעה חמורה.

בגרמניה, שממנה טסו השתיים לפי הדיווחים, נתוני הנוסעים מועברים ליחידה ייעודית הפועלת במסגרת המשטרה הפלילית הפדרלית, ה־BKA. גם שם השימוש המרכזי במידע נועד למאבק בטרור ובפשיעה חמורה.

המשמעות היא שיכולה להיווצר סיטואציה שנשמעת כמעט בלתי אפשרית: חברת תעופה מחזיקה בשם ובפרטי הטיסה של אדם, ובמקביל משטרה במדינה אחרת מחפשת אחריו - בלי ששני הדברים מתחברים מיד.

ומה עם ביקורת הדרכונים

גם היציאה מגבולות אירופה אינה מבטיחה שנעדר יאותר.

נוסע שמגיע לביקורת הגבולות עם דרכון תקף ושאין נגדו צו מעצר, איסור יציאה או התראה רלוונטית במערכות שבהן משתמשים גורמי הגבול, אינו בהכרח מעוכב רק משום שבמדינה אחרת דווח עליו כנעדר.

זה משמעותי במיוחד במקרה של בגירים. אדם בגיר רשאי באופן עקרוני להחליט לנתק קשר עם בני משפחתו ואף לעבור למדינה אחרת, כל עוד אינו מפר את החוק.

האם הפרטיות עיכבה את איתורן?

חוקי הפרטיות באירופה עשויים להסביר מדוע המידע אינו זורם באופן אוטומטי בין כל הגופים.

לפי המסגרת המשפטית באירופה - נתוני נוסעים אינם מאגר פתוח שכל גורם משטרתי יכול להשתמש בו לכל מטרה. הגישה למידע והשימוש בו כפופים לסמכויות, למטרות שנקבעו בחוק ולהגנות על פרטיותם של הנוסעים.

כשהחיפוש הופך לבינלאומי

רק ככל שהחקירה התקדמה והחיפוש התרחב מעבר לאוסטריה, נכנסו לתמונה גורמי אכיפה נוספים ובהם להב 433, אינטרפול וגורמים בינלאומיים. בסופו של דבר הצליחו הרשויות להתחקות אחר מסלולן ולאתר את השתיים בארגנטינה.

המקרה של מלי וליאל ממחיש עד כמה שונה המציאות מהתמונה שאנחנו מכירים מסרטים, אדם שמוגדר נעדר אינו נכנס בהכרח לרשימה שגורמת לכל מעבר גבול, הזמנת כרטיס או עלייה למטוס להקפיץ התראה. וזה אולי אחד הפרטים המפתיעים ביותר בפרשה: גם בלי להחליף זהות, אפשר להיות במרכזו של חיפוש במדינה אחת ובאותו זמן להיות נוסע חוקי במדינה אחרת. עד שהמידע בין המערכות מתחבר, אפילו השם האמיתי שמופיע ברשימת הנוסעים לא בהכרח מספיק כדי להביא לאיתור מיידי.