זו אחת מתחנות הרכבת היפות באירופה - תקרות גבוהות, פסלי שיש, קשתות, ממש יצירת מופת אדריכלית שגרמה לי לתהות 'אם רק התחנה המרכזית בתל אביב היתה מושקעת בחצי ממה שיש כאן...'.
יותר מ-300 אלף נוסעים עוברים מדי יום בתחנת מילאנו צ'נטראלה (Milano Centrale), אך מעטים עוצרים להביט סביבם. אחת מתחנות הרכבת היפות והגדולות באירופה טומנת בחובה סמלים מהתקופה הפשיסטית, חללים נסתרים ועדויות מוחשיות לאחד הפרקים האפלים ביותר בהיסטוריה של איטליה.
התחנה שתוכננה להיות סמל לעוצמה
תחנת הרכבת הראשונה של מילאנו נבנתה בשנת 1864, אך עם צמיחתה המהירה של העיר הוחלט להקים תחנה חדשה ומפוארת. האדריכל אוליסה סטקיני זכה בתחרות התכנון בשנת 1912, כשהשראתו הייתה תחנת יוניון סטיישן בוושינגטון.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי עיכבו את הבנייה במשך שנים. לאחר עלייתו של בניטו מוסוליני לשלטון ב-1922, אימץ המשטר את הפרויקט ואף הרחיב אותו משמעותית כדי שישמש סמל לעוצמתה של איטליה הפשיסטית. התחנה נחנכה בשנת 1931 והפכה לאחת מתחנות הרכבת המרשימות באירופה.
גם כיום מדובר באחת התחנות הגדולות ביבשת, עם 24 רציפים ואולם נוסעים מרכזי המתנשא לגובה של עשרות מטרים. למרות ממדיה העצומים, חלקים מהחזון המקורי של סטקיני, ובהם מגדלים שתוכננו לקום סביב התחנה, מעולם לא נבנו.
ד"ש מהפשיזם: נשרים, פאסקס והחדרים שרוב המבקרים לא מכירים
מי שמרים את הראש מגלה אינספור פסלים ותבליטים: אלים מהמיתולוגיה הרומית, אריות, סוסים מכונפים, דמויות אדם וסמלים המייצגים את הקדמה ואת עוצמת המדינה.
בין האלמנטים הבולטים נמצאים פסלי הנשרים, שהיו אחד מסמלי האימפריה הרומית ואומצו גם על ידי המשטר הפשיסטי. ברחבי התחנה ניתן לזהות גם את הפאסקס (Fasces) - אלומת מקלות או זרדים, סמל רומי עתיק שאומץ על ידי מוסוליני והפך לסמלה הרשמי של התנועה הפשיסטית. לאחר מלחמת העולם השנייה הוסרו חלק מהסמלים, אך רבים מהם נותרו כחלק מהמבנה ההיסטורי.
מדוע לא הסירו את הפסלים המזוהים עם הפשיזם?
חלק מהפסלים והעיטורים הפשיסטיים לא הוסרו מתחנת מילאנו צ'נטרלה מכיוון שהם שולבו באופן מבני ועמוק באדריכלות המבנה, כך שהסרתם הייתה גורמת נזק פיזי בלתי הפיך לתחנה עצמה. בנוסף, עם השנים השתנתה הגישה באיטליה והוחלט להשאירם במקומם כדי שישמשו כעדות היסטורית חיונית וכאנדרטה המזכירה את פשעי המשטר והעבר האפל, במקום לנסות ולהחביאם.
בתוך התחנה מסתתר גם הטרקלין המלכותי, שנבנה עבור המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, בני משפחת המלוכה ואורחים רמי דרג, ואיפשר להם לעלות לרכבת מבלי לעבור בין הנוסעים.
הפרצוף של מוסלוני נמחק
בתוך הטרקלין נמצא אחד הפריטים המסקרנים ביותר בתחנה: יצירת קרמיקה גדולה של האמן האיטלקי מיקלה קשלה (Michele Cascella), המתארת את המלך לצד בניטו מוסוליני. לאחר נפילת המשטר הפשיסטי בשנת 1943 בוצע ביצירה אקט סמלי של Damnatio Memoriae - "מחיקת הזיכרון". פניו של מוסוליני הוסרו באמצעות איזמל, בעוד שאר דמותו נותרה במקומה, עדות מוחשית לניסיון למחוק את זכרו של הדיקטטור מהמרחב הציבורי.
פרט מסקרן נוסף נמצא ברצפת הפרקט של המתחם, שבה ניתן להבחין במוטיבים של צלבי קרס. לפי גרסה רווחת בקרב מדריכים וחוקרי התחנה, הם נוספו בשנות ה-30 כחלק מההכנות לביקורו המתוכנן של אדולף היטלר במילאנו, אולם אין לכך תיעוד היסטורי חד-משמעי, ולכן מקורם המדויק עדיין שנוי במחלוקת.
כיום הטרקלין המלכותי נפתח רק לעיתים נדירות במסגרת סיורים מיוחדים ואירועי תרבות, בעוד שמעברים תת-קרקעיים וחללים נוספים בתחנה עדיין אינם נגישים לקהל הרחב.
רציף 21: המקום שממנו יצאו רכבות למחנות
החלק המצמרר ביותר בתחנה נמצא הרחק מעיני רוב הנוסעים, במפלס התת-קרקעי ששימש בעבר להעברת מטענים ודואר: מתחת לרציפים מסתתר רציף 21 (Binario 21). בין השנים 1943 ל-1945 השתמשו הנאצים במתחם כדי לגרש בחשאי יהודים ומתנגדי משטר למחנות הריכוז וההשמדה, בהם אושוויץ וברגן-בלזן. הם הועמסו בקרונות חשוכים של בהמות במפלס התחתון, הרחק מעיני הציבור במפלסים העליונים.
מאז שנת 2013 פועלת במקום אנדרטת השואה של מילאנו. המבקרים יכולים לראות את המסילה המקורית, קרונות המשא, המעליות ששימשו להעברת הקרונות ותערוכות המתעדות את גירוש יהודי איטליה. בין המגורשים מאותו רציף הייתה גם ליליאנה סגרה, שנשלחה לאושוויץ בגיל 13, שרדה את המחנה והפכה לימים לסנאטורית לכל החיים ולאחת הדמויות הבולטות במאבק להנצחת השואה באיטליה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו