קרוז כשר: איזו אפשרות עדיפה יותר?

תחום הקרוזים הפך בשנים האחרונות לאחד מתחומי התיירות המתפתחים ביותר בישראל. נדמה שהציבור הדתי והמסורתי, מצטרף למסע הזה מתוך כמיהה עמוקה לחופשה שבה הגוף והרוח יכולים סוף סוף לנשום זה לצד זה. 

עבור הציבור שומר הכשרות, יתרון נוסף חבוי בתוך החוויה הזאת: שחרור מהאתגר המסובך של מציאת אוכל כשר. וזה אינו פרט שולי. במובנים מסוימים, הוא קובע את הצלחת ההפלגה כולה. יש מסעות שבהם אנחנו מגלים עד כמה אוכל, מנהגים ואווירה, יכולים לשנות את הדרך שבה אנחנו חווים חופש. המסע הזה, בין סוגי קרוזים: קרוז רגיל שמציע גם מנות כשרות או קרוז כשר, הוא כזה. על הנייר, שניהם מספקים פתרון. במציאות, מדובר בשני עולמות שונים לחלוטין.

על אוניות הנופש קיימות אפשרויות אחדות למזון כשר:

א. אוכל קפוא בחמגשיות: גרסה ימית של אוכל מטוסים. בקרוזים הרגילים חברות השייט מספקות גם חמגשיות כשרות. הן מגיעות קפואות מהיצרנים, ומופשרות לקראת כל ארוחה.
ב. אוכל טרי: מבושל מדי יום בידי שף מקצועי ובליווי משגיחי כשרות. פינוק המוענק רק לקבוצות המאורגנות ע"י חברות תיירות כמו גולדן טורס, כושריקה, אסיה טרוול, קשרי תעופה, שי בר אילן, בשביל הזהב, ואחרות. חלוץ השיטה הזו הוא נשיא חברת הקרוזים נורביג'ן NCL הבינלאומית, הארי סומר, שגדל בניו יורק בבית דתי, והיה תלמיד ישיבה עד שנות העשרים לחייו. כיום הוא דתל"ש עם פינה חמה בלב ליהדות.
ג. חברת הקרוזים רויאל קריביאן מציעה אוכל טרי כזה בקיץ הקרוב גם לנוסעים שלא בקבוצה מאורגנת. הם מבטיחים ארוחות כשרות וטריות בכל יום. בתפריטים ניתן למצוא מבחר מנות מענגות שיוגשו בביסטרו ייעודי שבכל אניה.

הקרב על הצלחת: אוכל כשר בחמגשית מול אוכל טרי

לאחרונה הצטרפתי לקרוז של אחת מחברות התיירות שמציעה קרוזים כשרים. על הסיפון פגשתי במקרה שכן מהמושב שלי, שבחר לטייל עם זוג חברים באופן עצמאי. זו הייתה הפלגתו השנייה. הוא לא פראייר אלא החליט “לחסוך”: להזמין ישירות באתר. כרטיס הפלגה עלה לו 3,000 דולר, לעומת התעריף של 4,800 דולר בקבוצה המאורגנת, על אותה אוניה ובאותו מסלול.

לכאורה, הוא שילם שליש פחות מהמחיר של הקרוז הכשר. אבל כשהעמקנו בחישוב, גילינו שזו לא מציאה כל כך גדולה. כי בקרוז הכשר "הכל כלול". לעומתנו, לשכן שלי היו הוצאות נוספות כמו טיסות לנמל היציאה בליסבון וחזרה, פלוס לינה במלון בערב לפני ההפלגה, פלוס תשלומים לשני סיורי חוף שרכשו על האוניה, פלוס כ-120$ לנהגים ומדריכים שהם הזמינו מראש עוד מהארץ. כך, למחיר כרטיס ההפלגה עליהם להוסיף עוד כ-1,400 דולרים. בסיכום הכללי, החיסכון התכווץ לכ400 דולר. סכום שאיש אינו מזלזל בו, אך עדיין לא סכום שמצדיק קלקול של חוויה שלמה.

אוכל קפוא שהופשר במגשיות פלסטיק מחוממות

חברינו יצאו לקרוז רגיל שמאפשר קבלת מנות כשרות בחמגשית ואנחנו הזמנו את האוכל הכשר לקבוצות המאורגנות. הגסטרונומיה, הדבר הכי חשוב בכל הפלגה, הפכה אצלם לנקודת השבר. חברינו בקרוז הרגיל הזמינו מראש אוכל כשר. הם קיבלו אוכל קפוא שהופשר במגשיות פלסטיק מחוממות. הסכו"ם עשוי פלסטיק דק.

והטעם? טוב, בואו נגיד כך: יש זיכרונות קולינריים שאנחנו מעדיפים לשמור לימים שאין לנו תיאבון. חברינו הגדירו אותו "איכס". בהתחלה חשבנו שהם מגזימים, עד שהזמינו אותנו לראות. וכשראינו, אנחנו היינו אלה שהתכווצנו בבטן.

הצ’יפס נראה כמו תפוחי אדמה שנגזר עליהם גורל של עייפות תמידית

החום עיוות את אריזת הפלסטיק. חלקי שברים ממנה נפלו לתוך המרק. המנה העיקרית שלהם הייתה נקניקיה בלחמניה. הנקניקיה עצמה הייתה נסבלת, אך הלחמנייה התפוררה למרקם אפרורי, כאילו נקטפה ממקפיא שאיבד תקווה. הצ’יפס נראה כמו תפוחי אדמה שנגזר עליהם גורל של עייפות תמידית.

לעומת זאת, במרחק כעשרה מטר מהם באותו חדר אוכל, ישבנו חברי הקבוצה הכשרה המאורגנת, ולנו הגישו כתף טלה בבישול איטי, שהפיץ ניחוח עמוק, מתקתק, כזה שמצית זיכרונות של שבתות רחוקות במלונות פאר.

ארוחת הערב שלנו כללה עוד אפשרויות לבחירת מנה עיקרית, כמו: שניצל עוף פריך, או דג צלוי, או טופו בקארי בסגנון הודי עם אורז בסמטי שמתפזר כענן לבן. ללקק את האצבעות. בארוחות ערב אחדות הוגש לנו גם סושי טעים במיוחד.

ומה עם קינוחים?

חברינו קיבלו חמגשית עם ופל בלגי. בפתיחתה התגלה עובש ירוק. עובש אמיתי. ריחו היה חריף, חמוץ, כמו זיכרון רע שנזרק למיקרוגל. כך זה נראה:

לעומתם, אנחנו קיבלנו בר קינוחים שכאילו נלקח מפנטזיה: מוסים מבריקים, פירות טריים, עוגות שלאחר הביס הראשון זורקות אותך למחוזות ילדות שנעלמו.

וכאן מגיע השינוי הדרמטי. בקרוז כשר הכל מוכן ומסודר מראש, אבל בדרך שלא מרגישה כפויה. האוכל מוגש לנו בצלחות חרסינה, עם סכו"ם מוכסף שמקרין כבוד. המנות חמות, טריות, ומעוצבות כך שידגישו את היופי והטעמים של כל מרכיב. ריח של לחמניה או חלה טריה שיוצאת מהתנור, רוטב שמבשלים אותו שעה ארוכה, אווירת המטבח החם שנושמת חיים. בכיף.

מלבד הטעם והאיכות, גם זמני האכילה היו שונים. אנחנו אכלנו בסנכרון עם שאר הסועדים. לעומתנו, החברים העצמאיים קיבלו את החמגשיות שלהם רק אחרי שהנוסעים סביבם כבר סיימו מנה עיקרית. הם ישבו רעבים, וצפו באחרים אוכלים מכל טוב. האיחור הזה לא רק פוגע בהנאה, אלא גם מביא תחושת ניכור: יושבים, רואים את כולם נהנים, ומחכים למנות מופשרות שחסרות את כל קסם האוכל.

בקרוז הזה, ההנאה של שומרי הכשרות העצמאיים פשוט נהרסה. לא פלא ששומרי הכשרות שלא היו חלק מהקרוז הכשר, היו מתוסכלים וזועמים (ורעבים). זוג דתי אחד נשברו והפסיקו לשמור כשרות באמצע הקרוז, והחלו להזמין מהתפריט הלא-כשר. מבטם היה של אנשים שמאבדים קרב מול עצמם. 

סיורים כלולים כבר במחיר

אבל התענוג בקרוז אינו רק אוכל. עוד מרכיב הוא הבידור. בכל ערב מתקיימות הופעות באולם התיאטרון הגדול באוניה. גם בברים על הסיפון מנגנים בכל ערב מוזיקאים שונים. בנוסף, יש באוניה גם בריכת שחיה מעורבת בקומה העליונה, לצידה ג'קוזי ספא, חדר כושר, ומסאז'ים. העיקר שלא יהיה משעמם לנוסעים. אבל לציבור הדתי סגנונות הבידור הזה פחות מתאימים. לכן חברות התיירות שמארגנות קרוזים כשרים מצרפים לכל קבוצה גם תרבות שמתאימה לנו, כמו חזן ידוע או זמר של מוזיקה חסידית מודרנית.

בכל קרוז יש גם סיורי חוף בכל נמל שבו עוגנת האוניה. בדרך כלל בתוספת תשלום של כ-100 דולר לכל סיור. בקרוז הכשר הסיורים כבר כלולים במחיר, עם הדרכה בעברית, ובשילוב אתרי מורשת יהודית, שמוסיפים עומק ורוחניות לטיול. בנוסף, שכרו עבורנו אולם ששימש כבית כנסת, הביאו ספר תורה, סידורים, והדפיסו את פרשות השבוע האקטואליות על דפי נייר. הרגשנו כמו במחנה בני עקיבא לחבריה ג', אבל יוקרתי מאוד.

נרות שבת על האוניה

יש איסור להדליק אש על האוניה. לכן החברה המארגנת סיפקה לנו נרות שבת חשמליים שמופעלים ע"י סוללה, באישור מכון צומת. הכרטיס האלקטרוני לפתיחת דלתות התאים באוניה כרוך בחילול שבת. לכן לפני שבת חילקו לנו לוח מגנטי קטן להצמיד למשקוף הדלת, באופן שמונע נעילת הלשונית בחור המנעול. כך אפשר לפתוח את דלת החדר בדחיפה קלה, בלי הכרטיס האלקטרוני. בנוסף, החברה דאגה לנו גם למעלית שבת אחת, מבין 12 המעליות על סיפוני האוניה. אשת צוות לא-יהודיה הפעילה את המעלית לאורך כל השבת, והקלה עלינו להגיע מהחדרים לחדר האוכל ולבית הכנסת.

לנוכח כל הצ'ופרים האלה, גם השכן שלי הודה שטעה בבחירתו בקרוז רגיל עם חמגשיות כשרות. במהלך ההפלגה הוא אף ביקש להצטרף לארוחות שלנו תמורת תשלום, אך קיבל תשובה מנומסת שזה בלתי אפשרי מבחינת מדיניות החברה.

הבדל בין קרוז עם אוכל כשר לבין קרוז כשר אמיתי הוא לא הבדל טכני. זה הבדל של הלב, לא רק של הבטן. בקרוז רגיל עם חמגשיות כשרות מקבלים פתרון - בקרוז כשר מקבלים חוויה. בקרוז רגיל חושבים מה חסר - בקרוז כשר חושבים מה עוד אפשר ליהנות.
בקרוז רגיל אנחנו עוברים מסע - בקרוז כשר אנחנו חלק מהמסע.