שדות תעופה הם לא עוד מקום - הם מרחב מעבר. אזורים שבהם אנחנו לא באמת כאן, אבל עדיין לא שם. לא בבית, אבל גם לא בטיול. המקום הזה, שבו הגבולות בין מדינות, זמנים ומעמדות מיטשטשים, משפיע על המוח שלנו יותר ממה שאנחנו חושבים.
פסיכולוגים מכנים את שדות התעופה "מרחבים דקים" - מקומות שבהם המציאות מתערערת וההתנהגות משתנה. אנחנו נפרדים מהזהות היומיומית שלנו ונכנסים למצב זמני, כמעט חלומי. התחושה הזו, של להיות בין לבין, יכולה להוביל לחוסר שקט, אובדן עכבות ולעיתים גם להתנהגות קיצונית.
זה מתחיל בדברים קטנים - אנשים ישנים על הרצפה, אוכלים ג'אנק פוד ב־7 בבוקר, או פותחים בשיחה עם זרים מוחלטים. אבל זה עלול להחריף: יותר ויותר מקרים של עצבנות, אלימות מילולית, ואפילו תוקפנות כלפי אנשי צוות תועדו בשדות תעופה ברחבי העולם. הלחץ, הצפיפות, חוסר השליטה והגירויים הבלתי פוסקים יוצרים עומס רגשי עצום.
לדברי ד"ר סטיב טיילור מאוניברסיטת לידס, שדה תעופה הוא המקום שבו "האני התרבותי" שלנו נחלש - ותחושת הזהות שלנו מתערערת. התוצאה: ה־id משתלט. אותו חלק פרימיטיבי בנפש שמבקש סיפוק מיידי בלי לחשוב פעמיים.
אבל לא הכול שלילי. דווקא תחושת החופש והניתוק מהשגרה יכולה לגרום לאנשים להיפתח, להרגיש קלילים יותר, ואפילו ליצור חיבורים בלתי צפויים. זה המקום שבו זרים יכולים להפוך לשותפים לשיחה עמוקה – רק כי אין להם לאן ללכת.
רק ביוני דווח כי נוסעת במילאנו החלה לצעוק, לקלל ולבעוט בדלפק לאחר שהצוות עדכן את הנוסעת שהתיק כבד מדי. המקרה הפך לוויראלי וגרר דיון סוער על הלחץ והמתח הנפשי שחווים נוסעים בזמן ההמתנה לטיסה.
כדי למתן את ההשפעה של שדות תעופה על הנפש, מדינות רבות משקיעות בתכנון סביבה מרגיעה יותר - שילוט ברור, גינות פנימיות, מרחבים עם תאורה טבעית ומוזיקה שקטה. המטרה: להפוך את שדה התעופה ממקום של חיכוך למרחב מעבר רגוע ונעים יותר.