"תשמע, נפלת בצד הטוב של טראמפ", פסק חבר ידען בשיחת וואטסאפ מקרטעת בין יבשות. "רומניה זה מקום מעולה להיתקע בו במלחמה - גם זול וגם אוכל מעולה. לא סתם קוראים לרומנים 'המזרחיים של אירופה'. למה אתה חושב שתקעו אותם עם כל הצפון-אפריקאים בעיירות הפיתוח?".
לבוגרי פריפריה מתפתחת יש ידע עדתי נרחב במאכלי השיכון והשכונה. בשיכוני ילדותי, בין הקלאסיקות המגרביות, השתלבו בטבעיות הבורקסים הבלקנים של שמחה והממליגה של רוזה השכנה הרומניה. אוכל "שמחת המהגרים" לא נשאר רק בבית; כל באר שבעי ראוי לשמו זוכר את גיהוקי השום המיתולוגיים שאחרי הקבב של קרול הרומני. אבל רק כאן בבוקרשט, בין סערת שלגים לסערת המלחמה, קיבלתי תמונה מלאה: בוקרשט היא עיר נהדרת להיות בה תייר רעב, ואפשר להסתדר בה טוב גם כפליט זמני.
האדריכלות של החציל: חאן של אימפריות
חפירות מקדימות באינטרנט יכולות לגרום לכל חופשה להרגיש כמו מטלה ניווטית, אבל הכיף האמיתי הוא ליפול במקרה על היסטוריה. רגע אחרי שנחתנו, נכנסנו להאנוק לואי מאנוק (Hanul lui Manuc). המקום מלא היסטוריה, מהכרזות מלחמה ועד הסכמי שלום בין טורקיה לרוסיה.
כל ההיסטוריה הזו לא הייתה רלוונטית אלמלא אפשר היה לטעום את עקבותיה בכל ביס. לפלטת הסלטים של מאנוק קוראים Meze, מושג שזולג מהאימפריה העות'מאנית הישר ללב הבלקן וגם למזה"ת. ה-Salata de Vinete (סלט חצילים) הוא הכוכב: תוכם הרך של חצילים עשויים היטב עם שום מעודן, לעיתים מגיע בגרסה אדומה עם גמבות (Vinte cu Ardei), ולצדו מוגשת הגרסה המקומית לחומוס - האיקרא של היבשה: ממרח שעועית לבנה (Fasole Batuta) עדין ונעים.
סלטים בלי לחם זה עלבון לים תיכוני. כאן נחשף מה שהלך לאיבוד בתרגום - במנוק מציעים פיתה ומביאים לאפה שעברה חינוך אירופאי קפדני - גדולה ואוורירית, אך מהווה כישלון הנדסי לכל מי שגדל על תרבות הניגוב. אי אפשר לבצוע אותה, אי אפשר לנגב איתה, אפשר רק לחתוך בסכין, למרוח בעדינות בורגנית ולאכול עם מזלג.
הקור שעולה מערימות השלג בחוץ, מכתיר את מלך המנות הראשונות של מזרח אירופה - מרק בתוך לחם. חובבי ה"גשש החיוור" יחפשו את הצ'ורבה, של שר האוצר. אבל דווקא במסעדה של פקידי הממשלה מתגלה שהצ'ורבה פאסולי (מרק השעועית) היא הסיפור האמיתי. זהו תבשיל שמרגיש כאילו רתח ועמד על האש האש מאז המאה ה-19 עם כל דבר מעושן שנמצא בהישג יד. התוצאה היא קשת טעמים שטבעו אחד לתוך השני לאורך שנים, עד שגם הניגודים הגדולים ביותר - הפכו לחברים מנחמים.
כל תייר ותיק שהגיע דקה לפיכם לבוקרשט ישביע אתכם לטעום את מלך המטבח הרומני - הקבב. אלא שכאן קוראים לו מיטיטיי (קטן), או מיץ׳ (קטנטנים). ובתרגום לאנגלית הרומנים משווקים את הקבב כנקניקיה - אולי כדי לעבוד על הילדים. בכל מקרה מדובר באותו קבב רומני ידוע מפולפל ומתובלן. כאן התגלתה הפתעה חביבה - לא משנה היכן אכלנו אותו בבוקרשט הוא תמיד רך, אוורירי ומעודן.
אם נותר מקום בקיבה תטעמו את הסרמלה - עלי כרוב ממולא בשר ורוטב חמצמץ שכובים על גבעות תירס צהובות - הממליגה. הטוב ביותר עוד לפניכם והוא עונה לשם החביב פפנש: הקינוח המסורתי של רומניה. מדובר בספינג׳ בצק עם גבינה מטוגן עם כתר עגול, שוחה ברוטב שמנת ודובדבנים חמוצים - מתוקים. הנאה פשוטה ועילאית של מרקמים וניגודים.
ישר לקינוח
כמה מאות מטרים ממנוק, שוכנת מסעדת קארו קו ברה ("עגלת הבירה") המקום שבו תיירות נכנסת למלכודת הסרט התקופתי. המסעדה שוכנת במבנה עתיק, הכלאה בין כנסייה גותית לתיאטרון וינאי שיצא משליטה. המלצרים ועוזריהם מלהטטים לצלילי רביעיית מיתרים שמנגנת "אבבא" בגרסאות בארוק ואת תאי הוידויים הפכו לשירותים.
מדובר בקיטש במיטבו וכך גם האוכל, שדומה מאוד למנוק, אך מפונפן יותר כדי למכור אשליה של אירופה הקלאסית. פרט לבעל המקום, מי שמרוויח בגדול מהשדרוג האירופי הוא הפפנש - אלגנטי וטעים להפליא. וותרו על התפריט, לכו ישר על הקינוח.
מנגד, חובבי ה"אתנו-אקסטרים" יכוונו אתכם למסעדת וטרה (Vatra). האחמ"שית לא לבושה בבגדים מסורתיים, אבל האטיטיוד שלה כפרי וגס, והתחושה היא ביקור במוזיאון חי. בוטרה מסתתר הסרמלה המנומק ביותר בטעמיו, אבל כל השאר דומה לאחרות והפפנש שלהם פחות מוצלח מזה של קארו. עדיין, זה המקום לכל מי שרוצה להרגיש שהוא "גילה" את רומניה "האמיתית".
מי שמחפש אמת אותנטית יתקשה למצוא אותה בהמלצות המפות. עדיף שישים פעמיו אל הרובע היהודי לשעבר, שנמצא במרחק חציית כביש אחד מהעיר העתיקה. שם, בקיטונים קומוניסטים קטנים עומדות נשים זועפות ומוכרות צ'ורבה, סרמלה ומיטיטיי לישישים בתוך כלי קלקר משנות השמונים. בלי כינורות וללא הילה היסטורית, אבל ברבע מחיר מהצד השני של הכביש, ועם טעם שקרוב להפליא לזיכרונות הילדות מהשיכונים.
השקשוקה של הסטודנטים
אם חוצים את העיר לכיוון כיכר האוניברסיטה, מגלים את בוקרשט הצעירה והזולה יותר. בתי הקפה כאן מלאים בסטודנטים ובארוחות בוקר שחוגגות את קנקני חליטות התה והעוגה, כמו coffe mosaic הנהדרים. במקומות מפופנים יותר דוגמת cookie becon תמצאו לצד מנות בנדיטק את הלהיט הנוכחי: שקשוקה. הבעיה שלא נראה שמישהו מטבחי השקשוקה גמר תואר ראשון אצל הדוקטור, או אכל פעם שקשוקה ים תיכונית. התוצאה שקשוקה אוונגרד - שרופת שום, ממותקת קינמון וקרמל ובקיצור – לוותר.
פולחן הפחמימה: לוקה, קובריג וגוגושיי
אי אפשר לדבר על בוקרשט בלי הריח שרודף אותך בכל פינת רחוב - ריח המאפים. מלכת הרחובות היא מאפיית Luca. כשהפכנו מתיירים לפליטים המביטים בדאגה בעובר ולא שב, התמכרנו למאפיה עם עשרות סניפים בכל פינה. הפורמט פשוט - אין מקום לשבת, מעט מוצרים שיצאו כרגע מהתנור ותמורת חמישה שקלים תקבלו קפה ו-קובריג - בייגל מודולרי, רך כנחמה חמה. בצורה הבסיסית מגיע עם ציפוי גרעינים, ומשם אפשר להשתולל עם פרמזן, ממולא ריבת דובדבנים או תפוחי עץ.
לצד הקובריג תמצאו את הגוגושיי (Gogoși) - הסופגנייה המקומית שגורמת לסופגניות חנוכה להרגיש כמו לחם של פסח לידה. זו פצצת נחמת פחמימות שסופגת לתוכה את כל החרדות של היום והופכת אותן למתיקות עמוקה. בוקרשט מלאה במאפיות ופטיסרי נהדרות בכל פינה בין המאפייה העילית סטייל פריז - Je t'aime לבין "לוקה" העממית שמאכילה את ההמונים
נחמת המסורת: מ-1947 ועד היום
מי שמחפש קלאסיקות אמיתיות, יגיע לרחוב ויקטורי. פיצה CENTRALE מגישה פיצה נפוליטנית נפלאה בטעמיה ומדויקת במרקמיה. הגלידריה הצמודה, Velocità מקורית ועדינה ללא אלחוש שטן הסוכר. כל טעם מכיל מרכיב ייחודי ממדינה אחרת בעולם - וניל ממדגסקר ושמנת מאיטליה, גם ישראל מיוצגת באירוויזיון הטעמים עם גלידת נענע מפתיעה. אם תרצו קלסיקות של מתיקות - חצו את רחוב ויקטורי ל-La Romana.
קולינרית, בוקרשט לתייר ולפליט התגלתה כעיר נהדרת ומפתיעה. בשער בין אירופה לאסיה, בוקרשט מסמנת את הכיוון לישראל של עוד כמה מאות שנים - צומת חשובה של אימפריות שנפגשו בתוך צלחות שלום ומלחמה. אין דבר שמדגים ביטחון במסורת יותר מאוכל. רק מי שבטוח בזהותו יכול לחדש את המסורת בטבעיות של מי שראה כבר הכל, ורק מחכה שהשלג יימס והמלחמה תיגמר כדי שיוכל לשוב הביתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו