ישראלית שניסתה להגיע לארץ דרך מצרים: "כלאו אותי והתעללו בי כי אני טרנסית"

מור סמיט, טרנסג'נדרית ישראלית, מספרת על ניסיון החזרה לישראל דרך שארם א-שייח', לאחר שנתקעה באזרבייג'ן בעקבות ביטול טיסות בזמן המלחמה עם איראן.

"כמו ישראלים רבים, נתקעתי בחו”ל עקב ביטול טיסות. במקרה שלי, הייתי תקועה באזרבייג’ן במשך שלושה שבועות, אחרי ניתוח קוסמטי מורכב וכואב. כל טיסות החילוץ היו מלאות, והבנתי שאני חייבת למצוא פתרון יצירתי כדי לחזור הביתה", היא מספרת ל"ישראל היום".

"שמעתי על האפשרות לעבור דרך שארם א-שייח’ ולחצות את הגבול היבשתי לישראל, ולכן שיניתי את כרטיס הטיסה לטיסה מוקדמת ביום רביעי, בשעה 6 בבוקר. כשהגעתי למעבר הגבול, שוטר מצרי התחיל לחתום לי על הוויזה, אבל ברגע האחרון הסתכל בדרכון שלי, התקשר למפקד שלו, ודיבר בערבית. המילה היחידה שהצלחתי להבין מהשיחה הייתה 'מתחוואל' (קוקסינל). באותו רגע הבנתי שאני בבעיה".

"הגיע מפקד הגבול, לקח לי את הדרכון וביקש ממני להמתין. הייתי עם קבוצה של ישראלים, והיינו אמורים לעלות יחד על מונית לגבול. בהתחלה הם חיכו לי, אך כשהבינו שמשהו מתעכב, המשיכו לדרכם. זמן קצר לאחר מכן הגיע מתורגמן עם צמיד Free Palestine על היד – מה שרק גרם לי לדאוג עוד יותר, גם טראנסית, גם מישראל… הסברתי שאני רק מנסה להגיע הביתה דרך הגבול, שאין לי כוונה להישאר, אבל זה לא שינה דבר. העבירו אותי ממשרד למשרד במשך שעות, שאלו אותי שאלות פולשניות ומשפילות על הגוף שלי – כולל שאלות על החזה שלי ומה יש לי למטה”.

"הסברתי למפקד גבול שאני אחרי ניתוח, שאני כאובה, ושאני רק רוצה לחזור הביתה. למרות זאת, הם התייחסו אליי בזלזול. גררו אותי עם כל הציוד שלי ממקום למקום בלי לתת לי מים או לאפשר לי לרכוש משהו לשתות, למרות שביקשתי שוב ושוב".

"במהלך המעבר ראיתי קבוצות של ישראלים, התחננתי שיתקשרו לשגרירות או למשפחה שלי, אבל כולם התעלמו - כנראה מתוך פחד. הייתי חסרת אונים לגמרי, בודדה, מנותקת מהעולם במשך שלוש שעות. רק אחרי בכי ותחנונים, שוטר אחד נתן לי נקודת גישה חמה (Hotspot) לשתי דקות בלבד, והצלחתי להגיד לאמא שלי שאני חיה".

ישראלית שעשתה את דרכה עם מור מאזרביג'ן לשארם מספרת: "זה היה מפחיד, כל הזמן הגיעו שוטרים לחקור אותה ולהתסכל עליה".

"לבסוף הם אמרו לי שהם מתכוונים להחזיק אותי בכלא גברים עד יום שבת, ואז לשלוח אותי חזרה לאזרבייג’ן. ברגע שהוא אמר “כלא גברים”, הרגשתי שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים.
הבנתי שאני בסכנת חיים ממשית – כאישה טרנסית, בכלא עם פושעים זה אונס או רצח בדוק", מספרת מור.

"ביקשתי שיאפשרו לי לרכוש כרטיס טיסה לאותו יום. בהתחלה אמרו לא. רק אחרי תחנונים הסכימו. לקחו אותי לדלפק טיסות – שם נתנו לי אופציה אחת: כרטיס למילאנו. לא קיבלתי שום אפשרות לבחור יעד. הסוכן חייב אותי על 1,500 דולר – למרות שנאמר לי שזה יעלה 1,200. פחדתי להתווכח, רק רציתי לברוח".

המשיכה מור: "הכניסו אותי לחדר סגור, מלוכלך, עם מיטה מגעילה, עכברים מתים, חושך ומלא זבל – כמו סצנה מסרט אימה. הייתי בתוך כלוב. כל הזמן שוטרים באו להסתכל עליי, כאילו אני חפץ או מיצג. הייתי חייבת להיות נחמדה כדי שלא יפגעו בי. ביקשתי מים – אמרו לי 'תשתי את מה שיש בחדר'. מים מעופשים בבקבוקים פתוחים שעומדים שם מי יודע כמה זמן".

"אחרי 7 שעות שם, כמעט התמוטטתי פיזית ונפשית. כאב לי לשבת בגלל הניתוח, והתחלתי לזוז קצת בתא – השוטר הכריח אותי בכוח לשבת וצעק עליי. מאוחר יותר הבנתי מאמא שלי שלא רצו לשחרר אותי, רק בזכות קשרים שהיא הפעילה דרך הרשויות והאגודה למען הלהט"ב, קיבלתי אישור ברגע האחרון לעלות על הטיסה למילאנו. אם זה לא היה קורה, סביר להניח שהייתי נשלחת לכלא גברים במצרים ולא יודעת אם הייתי מצליחה לשרוד את זה".

מנכ"לית האגודה למען הלהט"ב יעל סיני ביבלש, סייעה למור מרחוק. "חברה שלה יצרה איתי קשר וסיפרה שהיא נמצאת בשארם א שייח' ולא יכולה להיכנס למצרים. זה לא המקרה הראשון שאנחנו מכירים, מצרים וירדן אלה מדינות מאוד לא ידידותיות ללהט"ב בכלל ובמיוחד כלפי טרנסג'נדרים. ראינו בעבר מקרים רבים של עיכובים, חקירות ומעצרים בתנאים קשים נגד טרנסים וטרנסיות ישראלים בגבול הזה".

ביבלש הוסיפה: "מיד פניתי למשרד החוץ דרך קשרים שיש לנו שם, הגעתי לקונסול בקהיר והייתי בקשר עם חדר המצב של משרד החוץ כל היום. כל הזמן הזה מור לא ענתה לטלפון וכולם היו מאוד מודאגים לגביה. לקראת הערב משרד החוץ עדכן אותי שישחררו אותה בקרוב, באיזשהו שלב ההנחה הייתה שהיא תגיע לאילת תוך שעות ספורות לכן כבר יצרנו קשר עם הקהילה המקומית באילת כדי שיהיה מי שילווה אותה אחרי מעבר הגבול. אני מרגישה זכות גדולה שהצלחנו לעזור לה להגיע למקום מבטחים".