למה בדובאי כבר חוזרים לטוס ובישראל רק מחמירים? התשובה מורכבת יותר ממה שחשבתם

בעוד שבאיחוד האמירויות מתגאים בחזרה מרשימה לשגרה תעופתית, עם פעילות של כ־80% בנמלי התעופה וחידוש קווים מרכזיים, בישראל התמונה הפוכה לחלוטין. ההנחיות מתהדקות, חברות זרות מאריכות ביטולים, והקלה עדיין לא נראית באופק.

על פניו, ההשוואה בין הזירות עשויה לבלבל: גם מדינות המפרץ מתמודדות עם איומים אוויריים, וגם שם נרשמו שיגורים. אלא שמתחת לפני השטח מסתתר הבדל קריטי, כזה שמכתיב מדיניות תעופתית שונה לחלוטין.

במפרץ, האיום המרכזי הוא טילים בליסטיים - איום חמור, אך כזה שניתן לנהל ולנטר בצורה מדויקת יחסית. מערכות ההגנה האווירית, שחלקן מבוססות על טכנולוגיות מערביות ואף ישראליות, יודעות לזהות מסלול, לחשב נקודת פגיעה ולבצע יירוט ממוקד. המשמעות: למרות הסיכון, ניתן להחזיר פעילות תעופתית תוך ניהול סיכונים מחושב.

בישראל, לעומת זאת, האיום מורכב בהרבה. לצד טילים, נעשה שימוש גם בתחמושת מצרר - נשק שמפזר מספר רב של תתי־חימושים על פני שטח רחב. בניגוד לטיל בודד שניתן ליירט במסלולו, כאן מדובר בפיזור בלתי צפוי של מוקדי פגיעה, מה שמקשה משמעותית על יצירת “מעטפת ביטחון” סביב שדות תעופה ומסלולי טיסה.

לכך מתווספת גם מגבלה תפעולית: הנוכחות של השותף האמריקני, הצוותים ומטוסי התדלוק, בנמל התעופה בן גוריון יוצרת עומס ומגבלת קיבולת, כך שנתב״ג אינו יכול לחזור לפעילות מלאה כל עוד אותה פעילות נמשכת בשטח. המשמעות היא שגם אם חלק מהסיכונים מנוהלים, בפועל קיימת מגבלה פיזית על היקף התעבורה האווירית.

השילוב בין סוג האיום הייחודי לבין המגבלות התפעוליות בשטח מסביר מדוע בישראל נוקטים גישה זהירה יותר. בעוד שבאמירויות כבר מדברים על התאוששות, בישראל עדיין מתנהלים תחת מדיניות מחמירה, ללא אופק ברור להקלה.

ובינתיים, עבור הנוסעים הישראלים, המציאות ברורה: השמיים אולי נפתחים במפרץ, אבל כאן, הדרך לשגרה עדיין רחוקה.