בלבול, עייפות וגם הקלה בנתב"ג: "נשמנו לרווחה, אנחנו עם חברות תעופה אמריקניות סיימנו"

אווירת נכאים לא שגרתית שררה אתמול באולם מקבלי הפנים בשדה התעופה בן-גוריון. השקט העיק והעיב על הבלונים הספורים שהוחזקו בידי המשפחות, וביניהם פסעו ישראלים עייפים, חלקם ממורמרים על ביטולי הטיסות ועל הזמן הארוך שעבר עד שנחתו בארץ.

זוג מבוגר עם מזוודות ענקיות חצה את מתחם המכס, והעייפות ניכרה על פניהם. שי (78) מירושלים השתדל לשמור על חיוך, אולם אשתו נראתה כעוסה לאחר הטרטורים שחוו בסיום הטיול בארה"ב.

"זו הפעם השנייה שאנחנו מתמודדים עם בלגן כזה", אומר שי. "חברת התעופה האמריקנית הסכימה להטיס אותנו רק עד פריז. ואחרי הטיסה הארוכה הזו נאלצנו לחפש משם טיסה לישראל. באופן מפתיע אייר פראנס עדיין טסים לכאן ואיתם הגענו. נשמנו לרווחה והיה לנו מזל. עם חברות תעופה אמריקניות סיימנו. ככה היה איתם גם ב־7 באוקטובר. היינו אמורים לחזור באותו יום מניו מקסיקו וזה היה סיוט. גם אז אף חברה לא הסכימה להחזיר אותנו. אני משתדל לקחת את הכל בקלות, וכמה טילים מאיראן ולבנון לא יפחידו אותי, אבל מה שחווינו בחזרה לכאן לא קל בכלל, במיוחד לאנשים מבוגרים".

מאחוריהם בולט צחוקם של ארבעה צעירים לפני גיוס. כולם בסנדלים, שיזוף בולט ועם צ'ימידנים כבדים על הגב. החבורה, תושבי היישוב הקהילתי אלון במטה בנימין, חזרו לארץ לאחר שבועיים בהודו, כולל טיפוס בהימלאיה. באולם המתינו להם חברותיהם לשכבה עם עוגיות שוקולד צ'יפס ושלטים. השמחה שלהם הפיחה מעט רוח חיים במקום.

"סיימנו טרק של שבועיים ועברנו לטירונות אווירית", צוחק עדן, המתחיל בקרוב מכינה קדם-צבאית. "טסנו עם אייר אינדיה ויום לפני החזרה הודיעו לנו שהטיסה לישראל מבוטלת. הם הסכימו לקחת אותנו רק עד לדובאי, ומשם לקח זמן עד שהצלחנו לארגן טיסת חילוץ עם אל על. המשפחות שלנו נאלצו לשלם 600 דולר לכל כרטיס".

רציתם לחזור?
אייל: "אין מצב שהיינו נשארים שם כשהמדינה עומדת לפני מתקפה משולבת מאיראן, חיזבאללה וחמאס. יכולנו להישאר שם מהרגע שהטיסות בוטלו, אבל לא הייתה מחשבה כזו. אם יהיה פה בלגן, אנחנו נהיה חלק ממנו ולא נשאיר את האזרחים להתמודד לבד עם המצוקה".

שני חבריהם, אביב ועברי, מסכימים איתם. "לא הייתה כאן התלבטות", הם אומרים יחד. "רצינו וידענו שנחזור הביתה בכל דרך".

בלי עצבים או צעקות

נראה כי הישראלים כבר רגילים לכאוס ולבלגן השורר כאן מאז 7 באוקטובר. באופן מפתיע לא נשמעו באולם תגובות עצבניות או צעקות, רק תחושת הקלה ומדי פעם בכי. בצד, רחוק משאר השבים, עמדה צעירה בוכייה ולידה עגלה עם תינוקת. אמה חיבקה אותה וניסתה לנחם אותה.

"זה היה קשוח", מעיניה של הצעירה זלגו ללא הרף דמעות. "לא מצאתי שום טיסה לישראל וכבר חשבתי שאתקע בארה"ב עוד כמה ימים בלי כסף למלון. הטיסה והקונקשן היו קשוחים וארוכים, ואני יודעת שגם כאן מחכים לנו ימים קשים".

ליד מסוע המזוודות עמד עייף רן שמעוני מהרצליה. בקולו נשמעה תרעומת: "טסתי לאיטליה עם ארקיע ולא האמנתי שהם ביטלו לנו את החזרה", הוא אומר. "כנראה הם השתמשו בחברה חיצונית שסירבה לטוס לישראל. אם המשפחה לא הייתה מציינת השבוע את יום ה-30 למות אבי, הייתי נשאר שם, רחוק מהבלגן של החזרה לארץ. מצאנו את עצמנו רצים כמו מטורפים ומחפשים כרטיס טיסה. בסוף שילמנו עוד 700 דולר לאדם כדי לחזור הביתה". 

את רן ניחמה רק העובדה שאמו, אביגיל שמעוני, ואחיינו, דן ברוידא, הגיעו לקבלו יחד עם פול, כלב בייגל יפהפה, שגרם לו לחייך ברגע שראה אותו.

אולם הצ'ק־אין כמרקחה

שלוש קומות מעליהם, אולם הצ'ק-אין נראה כמרקחה. תורים ארוכים של משפחות שתכננו נופש חודשים מראש וסירבו לוותר על הטיסה. רובם הצהירו כי הזמינו טיסות דרך חברות ישראליות ונשמו לרווחה כשהבינו שאין להם ביטולים. על הרצפה, לא רחוק ישבה גבריאלה ולידה תיק שחור.

לפני שנתיים היא עשתה עלייה מארה"ב ומודה שעדיין קשה לה להסתגל למצב הביטחוני הישראלי המורכב. "הזמנתי כרטיס טיסה לרומא מייד כששמעתי על המתקפה הצפויה מאיראן ולבנון", היא אומרת באנגלית. "הספיק לי. אני אשהה אצל חברים ברומא, בתקווה שאחר כך יהיה כאן טוב יותר".