ארץ המגף שאחרי המגפה: מסע באיטליה, שנתיים לאחר הקורונה

את הקיץ העברתי באיטליה. שנתיים אחרי הקורונה שהכתה במדינה הזאת ובעצם בישרה על הגעתה לעולם המערבי מסין הרחוקה, ורגע לפני החורף שמאיים למוטט את אירופה נוכח סנקציות הגז והמלחמה בין רוסיה לאוקראינה, רציתי לראות את הארץ הזאת בעיניים לאחר שנתיים שבהן רוב העולם לא יצא את גבולותיו. ואיטליה הוכיחה את מה שהסופר א.מ פורסטר כתב עליה פעם, "שהאנשים בה לא פחות נהדרים מהארץ עצמה".

איטליה חיכתה לקיץ האחרון כדי לבדוק אם באמת אפשר להגיד שהשגרה התיירותית חזרה. אז כן, המספרים שבו להיות גבוהים ובמקומות המתוירים ברומא, פירנצה וחוף הים התיירים חזרו לעמוד בתורים - עם מסיכות, כמובן, במרחק של שני מטרים זה מזה ונוזל חיטוי שממתין בכל פינה, כמו רוצה להזכיר ששום דבר בעצם עוד לא נגמר. מה שלנו בישראל נראה לעיתים כזיכרון רחוק, בחלקים רבים באיטליה עדיין קיים.

קחו, לדוגמה, את אזור דרום המדינה, המושמץ לעיתים קרובות על ידי הצפון אבל האהוב כל כך על התיירים. כולם היו בטוחים בתחתית המגף שהחגיגה התיירותית לא תפסח עליהם, רק שכחו שם שכלכלת התיירות של האזור מבוססת ברובה על נופשים מרוסיה. תושבי האזורים הללו לא האמינו שהמזל הרע שוב תופס אותם, רגע אחרי הקורונה. "אמנם מישראל נוחתים שבעה מטוסים ביום בקיץ הזה, זה באמת הרבה עבורכם, אבל זה פסיק לעומת מה שבאיטליה רגילים לו", מסבירים לנו כל אנשי התיירות שעימם נפגשנו.

בשאר חלקי איטליה מדברים על מיעוט התיירים האסיאתים, כשרק קבוצות בודדות, עם מסיכות כפולות כאילו אנחנו עדיין במארס 2020, ממשיכות לטפטף, אבל בטח לא בשטף שאפיין את עידן טרום הקורונה.

ניצחונה של מלוני לא הפתיע איש

איטליה חזרה ולא חזרה להיות עצמה. באופייה, שום דבר לא באמת נפגע והיא ממשיכה לקדש את "החיים המתוקים". אבל צריך לזכור שאיטליה הרי התאחדה במאה ה־19 והשסעים החברתיים בה, במיוחד בין הדרום לצפון, היו מקדמת דנא. לכן האפשרות שהמדינה מאבדת מאחיזתה באזורים רבים תמיד מונחת על השולחן. קורונה או מלחמה באירופה, או לחלופין עוד מערכת בחירות (ה־69 במספר ב־72 השנים האחרונות), אינן מאיימות על איש.

ההיסטוריה לימדה אותם להסתדר עם תלות ממשלתית מינימלית, לכן הניצחון של ג'ורג'ה מלוני לא היה הפתעה לאיש. השילוב שעליו תקראו כאן - של קורונה שעדיין נותנת את אותותיה, גזענות מובנת בחברה האיטלקית, מצב כלכלי רעוע ובעיקר פחד אימתני מחורף שאיש לא יודע אם יצליח להשיג בו חימום ראוי לביתו - שיחרר את כל המחסומים בחברה האיטלקית שחולמת לחזור להיות האימפריה שהייתה פעם, גם אם זה אומר לתת הזדמנות לראשת ממשלה שההיסטוריה מראה שלא באמת תחזיק יותר מדי זמן, אבל לפחות תספק מענה לגאווה האיטלקית הפגועה נוכח השנתיים האיומות וההשלכות על ההווה האיטלקי.

משחק היסטורי

ב־10 במארס 2020 יצאה קבוצת הכדורגל אטאלנטה מהעיר ברגמו למשחק נגד הקבוצה הספרדית ולנסיה במסגרת ליגת האלופות. המגרש הביתי של האיטלקים לא אושר למשחקי גביע אירופה, והקבוצה נאלצה להעביר את המשחק למקדש הכדורגל, אצטדיון הסן סירו, מגרשן של קבוצות מילאן ואינטר בעיר מילאנו, המרוחק 60 קילומטרים מברגמו היפה והקטנה. זה היה משחק שאמור היה להיכנס להיסטוריה של הקבוצה: ניצחון ענק 3:4 ושיא קהל ביציעים, שעמד על 45 אלף צופים מקומיים ועל עוד 2,500 אורחים מספרד.

אבל בפועל המשחק הזה נכנס להיסטוריה ולא מהסיבות המקצועיות והמשמחות כל כך. משום שלנצח הוא ייזכר כ"זה שהביא את הקורונה לאירופה", כ"גיים זירו" (משחק מספר 0), כאירוע הספורט הראשון שהוביל בסופו של דבר לכך שבשנה שלאחר מכן לא יהיה ניתן להכניס קהל לשום אצטדיון ספורט ברחבי העולם. כל הצופים שהיו במשחק המדובר נדבקו בקורונה. 40 אלף חלו כבר ביומיים שאחרי ושאר הספיחים בהמשך השבוע. הספרדים, שהגיעו בתחבורה בינלאומית, הדביקו אף הם את כל מי שישב לידם במטוס או ברכבת. 120 אלף תושבים חיו בברגמו ערב התפרצות הקורונה, ונכון לסתיו 2022 נרשמו בעיר 270 אלף מקרים. זו לא טעות בחשבון: כל התושבים בעיר נדבקו פעמיים, רובם הגדול איבד קרובים.

כמו בישראל אחרי מלחמות, בברגמו כולם מכירים מישהו שסבל מקורונה בצורה קשה או נפטר כתוצאה מסיבוכי המחלה. ניתן לומר שבשיטוט בקניון הגדול של העיר, זה הצמוד לנמל התעופה הבינלאומי, הקורונה עדיין איתנו. מהדורות החדשות, שחוזרות על עצמן מדי שעה ומהדהדות את נתוני הקורונה, מדברות ישירות על המחלה. מי שיגיע לבקר בימים אלה באיטליה ויצפה לאותן מחוות גופניות שאפיינו את תושבי המדינה לאורך ההיסטוריה המודרנית, יגלה שהדברים הללו חלפו מן העולם, כנראה מבלי שוב, לפחות בעתיד הנראה לעין. המרחק בין שני אנשים המשוחחים ביניהם ברחוב מזכיר יותר מדינות מערב־אירופיות קרירות מאשר את המדינה הלטינית ים־תיכונית הזאת.

אנשים עדיין מתנהגים באופן שונה בכל הקשור למפגשים במקומות המוניים, מה שהוביל באיטליה לחידוש מהפכני למדי: האיטלקים הופכים לדיגיטליים יותר ומעדיפים לבצע כמה שיותר פעולות במחשב. במדינה ש־20 מיליון מתוך 60 מיליון תושביה הם בני 45 עד 70 ורחוקה כל כך מבחינה טכנולוגית מהעולם (כאמור, חלק מתופעות הקיץ הן הפסקות חשמל ארוכות. במהלכן, אגב, ברוב המקרים, לא ניתן מענה טלפוני ולא ניתן צפי לחזרת החשמל), מדובר במהפכה של ממש.

נתון משעשע לאוזן הישראלית התפרסם בעיתונות המקומית והראה שהאיטלקים מחזירים יותר אי־מיילים מבעבר, ואף צמצמו שיחות טלפון ופגישות אישיות. מדובר בהצלחה ממשלתית לאחר שבשנתיים האחרונות ניהלה המדינה קמפיינים למעבר לטכנולוגיות תשלום אחרות מאשר מזומן.

מסיכה זה לא פאסה

אבל החיים באיטליה הם באמת קסם ופסטה, הרבה פסטה, ולכן אחת השיחות המשעשעות הייתה כאשר שאלו אותנו אם גם בישראל עניין המשלוחים צבר תאוצה. כשאנחנו מספרים על ממדי התופעה ועל הנזקים שהיא מביאה עימה בצורת השליחים על האופניים החשמליים, אנחנו מבינים עד כמה איטליה עדיין רחוקה מאיתנו, אבל מבחינתה היא עשתה היסטוריה: מסעדות שהוציאו לראשונה ב־70 שנות קיומן משלוחים גילו את העולם הזה ומשקיעות את ההכנסות שלהן בפיתוח מערכי שליחים יעילים. מה שהחל כחילול הקודש ממש, כאשר חלק מהמסעדנים במדינה התנגדו לכך בכל תוקף על אף הקורונה, הופך אט־אט לסטנדרט בערים הגדולות של איטליה, וגם הם חווים על בשרם את תופעת המכשירים החשמליים הדוהרים על המדרכות.

ובאיטליה, שאף שהיא מאמינה גדולה באיכות הסביבה לא מוכנה לוותר על המכוניות, תופעת הקורקינטים החשמליים בכלל הייתה יוזמת הממשלה. רגע לפני הקורונה הציעה המדינה 500 יורו בערים הגדולות לקניית אופניים או קורקינט חשמלי כדי לזנוח את המכוניות והאופנועים. בהתחלה הייתה ההיענות חלשה, אבל כאשר הקורונה פרצה ואנשים פחדו לנסוע בתחבורה ציבורית, חוו הקורקינטים פריחה.

אז כולם כביכול המשיכו הלאה, אבל אין מוכר או מוכרת בקניון שאינם חמושים במסיכה תקנית, כזו שרק עליה הממשלה ממליצה. גם אם אתה נהג אוטובוס (באיטליה אסור עדיין לשבת מאחורי הנהג והוא מוקף בחבל, כמו בישראל בתחילת הדרך), ספרית או זבן בחנות בגדים - כולם מחויבים במסיכות. בתחבורה הציבורית גם התיירים מחויבים בזאת, ולא, הם סופגים קנס או מורדים מהרכבת.

השלטים שמבקשים ממך לשמור על מרחק של שני מטרים עדיין כאן, והזקנים בברגמו ממעטים לצאת מהבית ויפסיקו כמעט לעשות זאת כשיגיע החורף. כשחוצים את הכביש המהיר המשקיף לעיר, מבינים היטב שמה שהתחיל כאן ייתכן שכבר לא יסתיים בימי חיינו. גם אם תהפוך הקורונה לעוד מחלה, את אימתה היא תמשיך להטיל על תושבי איטליה בשנים הקרובות. כל כך הרבה אנשים צעירים איבדו את חייהם, שיידרש זמן לשכוח את מה שהתרחש כאן. והשאלות שחוזרות על עצמן בתקשורת המקומית עוסקות רק בסוגיה אחת: מה יקרה בחורף?

בין קור לחום, בין רע לטוב

ואכן, "חורף" היא מילת המפתח באיטליה ובכל אירופה. בנסיעות בין הכפרים, אף שמדובר ביום שהטמפרטורה בו נושקת ל־40 מעלות בצל בכל רחבי המדינה, עומדים גברים מבוגרים וגוזמים עצים. ב"קוריירה דלה סרה", העיתון הנפוץ באיטליה, מדברים על כך שאם גרמניה בצרות גדולות לקראת החורף המתקרב, מה יגידו האיטלקים עם הכלכלה המקרטעת.

העובדה שרבים כל כך איבדו אמון במדינה שלהם קשורה, כאמור, גם ברקע ההיסטורי. איטליה הייתה מחולקת וכל אחד חי את חייו ודיבר את האיטלקית שלו. התלות בשלטון המרכזי הייתה מינימלית, ולכן עד היום חשמל, מים ומה שגדל בחצר האחורית של החקלאים ותושבי הפריפריה מספק אותם ומסיר דאגה מליבם. הרי כך הם חיו את כל חייהם. אחרי הקורונה, נדמה שהדור הנוכחי של האיטלקים כבר מאמין שיצליח לגבור על הכל.

אבל יש סיבה קריטית יותר לחשש מהעונה הקרה. בקיץ האחרון, מדי יום, נותקו המים והחשמל באופן יזום על ידי המדינה, כדי לחסוך ולצמצם בהוצאות לקראת החורף המאיים. רוב הפעמים נמשכה הפסקת המים יום שלם, אבל אם נתקלה חברת המים בחריגות, לדוגמה מילוי של בריכות פרטיות או השקיית גינות גדולות שלא לצורך, זה יכול היה להימשך גם יותר מיממה אחת, כעונש על אי־ציות התושבים.

סכנת האקלים באיטליה היא ברורה ומיידית, והמודעות אליה גבוהה: כולם ממחזרים באמצעות חמישה סוגי פחים בכל מקום - מבתים פרטיים ועד מסעדות, וכולם מבינים שזו דרך חיים. הפחד הקיומי מהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה הוא אמיתי, ומחסור בגז יוביל לכך שאיטליה תתמודד עם גל של מיתות בחורף הקרוב, עבור אלו שלא יהיה עבורם מספיק גז כדי לחמם את הבית.

אבל עניין האקלים הוא משמעותי הרבה יותר כי רוב האיטלקים, בטח הצעירים, מבינים שבניגוד למלחמה, שהיא עניין חולף, הקיצים האיטלקיים הבאים יהפכו לבלתי נסבלים כמו הקיץ האחרון שעבר עליהם. נדמה שקיץ אחד של טמפרטורות גבוהות הספיק להם לשנות את כל השקפת העולם שלהם, ואולי סוף־סוף רובם יתקינו מזגנים ויתחברו למודרניזציה.

נלחמים על הדנ"א המקומי

העובדה שהאיטלקים עמדו מול הקורונה ויכלו לה החזירה אותם לעסוק בעניינים הרגילים שקשורים בהנאות החיים ובפרספקטיבה הכלכלית שלהם. כך למשל פרנצ'סקו, שבביתו הצנוע שבריביירה האיטלקית התארחנו, תהה בפנינו "מה יש להם בצפון שהם צריכים כל כך הרבה כסף? מתי הם יספיקו לבזבז אותו?"

מצד אחד שלנו העיר גנואה ומצד שני "צ'ינקו טרה", אותו אזור מתויר לעייפה שבו כל שפות העולם מתבלבלות באוגוסט, כאילו לא הייתה קורונה בחיינו. "אולי כשישלימו את הבנייה של הרכבת ממילאנו לגנואה, האנשים משם יוכלו לחיות ליד הים ולהבין שהמרדף שלהם הוא מטורף, הם חיים שם בסטרס נוראי", אומר פרנצ'סקו.

הוא נוהג בפיאט 5 ויש לו שמחת חיים של בן 5. הוא כועס על העירייה שלא משפצת את הרחובות, כי אז אפשר היה לחיות כאן בשלום עם כמויות התיירים של חודשי הקיץ. "מצד שני, אנחנו לא רוצים להיות אמריקנים, אנחנו לא צריכים יותר מדי". מה זה לא יותר מדי? פרנצ'סקו מבקש שניקח אוטובוס ולא נסתובב במוניות בעיר, כי זה סתם יקר ועולה "5 יורו".

גנואה (או ג'נובה על פי המקומיים) הייתה פעם גולת הכותרת של הימאות האיטלקית. הכינוי שלה, "הגאה", מספר במקצת את סיפורה של העיר שבה נולד כריסטופר קולומבוס, שממנה יצא הילד מרקו לחפש את אמו ביצירה המיתולוגית "הלב", ושבה גם הוקמה קבוצת הכדורגל המקצוענית הראשונה באיטליה.

אבל היום גנואה מתמודדת עם הבעיות הרגילות של עיר נמל שירדה מגדולתה: היא מחוספסת ומלאת מהגרים נוכח מיקומה הגיאוגרפי, הפרנסה בה קשה, הפשיעה גבוהה - והנוף, כמו תמיד, נשאר מהמם.

כשהגענו לעיר בתחילת אוגוסט, איטליה עדיין הייתה מזועזעת ממה שאירע בסוף החודש הקודם: רוכל ניגרי נרצח לעיני עשרות איטלקים כאשר הוכה למוות באמצע העיירה צ'יביטנובה, עיירת חוף שבה קהילה ניגרית גדולה שסובלת תדיר מגזענות. הרצח צולם על ידי עוברי אורח שלא רק נמנעו מלעזור לנרצח האומלל, הם גם לא הסתירו את אדישותם ואולי אפילו את השמחה לאיד. הרוכל נחנק למוות אל מול המצלמות, וחוץ מקריאות ספורות של "תפסיק" אל עבר התוקף, איש לא העז או לא רצה להתערב.

התקשורת והפוליטיקאים באיטליה הביעו זעזוע, אבל את אותו הזעזוע הם הביעו גם ב־2018 כאשר נערך בעיר מסע ירי שהסתיים בהירצחם של שישה אפריקנים, במה שהוגדר אז כפשע שנאה. הבחירות שהתקיימו בחודש שעבר במדינה עמדו בסימן בעיית המהגרים של איטליה. אבל בזה אי אפשר באמת לבוא אליה בטענות או לחשוב שהיא ייחודית. באירופה שלאחר הקורונה, אין מדינה שהמהגרים בה אינם הנושא המרכזי של מערכות הבחירות. הגזענות היא בכל מקום, מוסתרת וגלויה, ומדי שבוע כוכבי כדורגל שחורים ולא שחורים מעידים על מה שמתרחש במגרשי הכדורגל המקומיים. ולא רק הם, ולא רק באיטליה.

אבל איטליה היא מדינה גאה מכדי שכל האירועים הללו ימנעו ממנה לחיות את החיים, לבחור תמיד לראות מה אפשר לקנות ב־1,682 הדולרים שהם המשכורת החודשית הממוצעת ולשתות את היין בצהריים באווירה רגועה ונינוחה. כן, המחירים עבור התייר הישראלי הם מגוחכים וארוחות ברחבי איטליה במקומות מרכזיים כמו פירנצה, מילאנו, רומא, נאפולי ואפילו האזורים התיירותיים נמכרות במחירים נמוכים מאוד יחסית. הכלכלה מתקשה להתרומם, אבל עבור האיטלקי הממוצע זה לא אומר שהוא לא ימשיך לאכול בחוץ שלוש פעמים ביום ולנסות לחיות את החיים כפי שהיו לפני הקורונה, שגבתה את חייהם של 176 אלף איש וממשיכה לגבות בממוצע 100 אנשים ביום.

המסע הארוך באיטליה מראה שהקורונה רק חיזקה את מה שהיה ידוע עוד לפני. המאבק בין הדרום לצפון גרם לכך שהמדינה תקבל את הסיוע הכספי הגדול ביותר בגוש האירופי לאחר הקורונה מתוך מטרה לשקם את הדרום ולסיים פרויקטים בתחום התשתיות, שהחלו להיבנות לפני 2020. פרויקטים חדשים, אגב, מופסקים באזורים אלו של המדינה לעת עתה.

איטליה של היום נלחמת על הדנ"א המקומי מול שלל המכות שחטפה, ומתנחמת בלא־מודע הקולקטיבי שמזכיר שפעם היא הייתה האימפריה הכי גדולה של העולם. אם בכל זאת השתנה דבר אחד בולט לעין, גם למבקר שמגיע אליה, זהו המיעוט בנשיקות ובג'סטות הגופניות שפעם היו סימן ההיכר של האנשים כאן. פחות נגיעות, פחות נשיקות ופחות קרבה פיזית. אבל את התשוקה לחיים והבחירה בהם כבר שום דבר, גרוע ככל שיהיה, לא יצליח לקחת. ג'ורג'ה מלוני היא רק האמצעי לנסות לחוות משהו שהאיטלקים מבינים בתת־מודע שלהם שאבד כבר מזמן.