למה כל כך קשה לנו לזרוק דברים ישנים? הפסיכולוגיה של האגרנות

אתם עומדים מול הארון, מחזיקים חולצה שלא לבשתם חמש שנים, ואומרים לעצמכם: "אני צריך לתרום אותה". ואז, פתאום: "בעצם, אולי עוד שנה אצליח לרזות מספיק כדי ללבוש אותה", "זו היתה מתנה מעומר" וכן הלאה. בסוף, החולצה חוזרת לארון, כדי שעוד 5 שנים תחזרו שוב על הטקס הזה.

למה כל כך קשה לנו לזרוק חפצים ישנים? התשובה מורכבת משילוב של פסיכולוגיה, אבולוציה, וזהות אישית.

בלבלת השפע

מנקודת מבט אבולוציונית, בני האדם חיו רוב ההיסטוריה במצב של צנע וחוסר ודאות. אבותינו הקדמונים הציידים-לקטים לא ידעו מתי תהיה הארוחה הבאה, מתי ימצאו כלי שימושי, או מתי יצטרכו חומר גלם לבניית מקלט.

המוח שלנו התפתח להעריך משאבים ולשמור עליהם. זריקת משהו שיכול להיות שימושי בעתיד – גם אם הסיכוי לכך נמוך – נתפסה כבזבוז מסוכן. אותו "אולי" שגורם לכם להחזיק בקופסת אוכל מתקופת בית הספר, או בתיק הקרוע שהיה איתכם במילואים הראשונים שלכם (לפני בערך 3.14 מלחמות), נובע מאותו אינסטינקט אבולוציוני שעזר לאבותינו לשרוד.

הבעיה? אנחנו כבר לא חיים בסביבה של צנע. רובנו חיים בכלכלת שפע – אבל המוח שלנו עדיין פועל לפי החיווט הישן שהביא אותנו עד הלום.

אפקט ההקדשה: "זה שלי = זה שווה יותר"

אחת התופעות הפסיכולוגיות המרכזיות שמסבירות למה קשה לנו להיפרד מחפצים היא אפקט ההקדשה (Endowment Effect). התופעה הזו, שמתועדת היטב במחקרים, מראה שאנשים מעריכים חפצים שבבעלותם הרבה יותר מאשר את אותם חפצים כשהם לא בבעלותם.

בניסוי קלאסי, חוקרים נתנו לחלק מהנבדקים ספל, ואז שאלו אותם בכמה הם מוכנים למכור אותו. נבדקים אחרים, שלא קיבלו ספל, נשאלו כמה הם מוכנים לשלם כדי לקנות אחד. התוצאה? הבעלים העריכו את מחירו הכספי של ספל פי שניים בממוצע מהקונים הפוטנציאליים.

ברגע שמשהו הופך ל"שלנו", המוח שלנו מעניק לו ערך רגשי נוסף מעבר לערך הפונקציונלי שלו. זריקתו מרגישה כמו הפסד – וההפסד כואב.

הימנעות מהפסד: כאב הוויתור

פרופ' דניאל כהנמן ופרופ’ עמוס טברסקי, צמד המדענים הישראלים שזכו בפרס נובל לכלכלה ב-2002 (למעשה, כהנמן קיבל אותו לבדו, מכיוון שטברסקי נפטר 6 שנים קודם לכן ופרס נובל לא מוענק למתים), גילו שבני אדם סובלים מהימנעות מהפסד (Loss Aversion) – תופעה שבה הכאב מהפסד חזק פי שניים מהשמחה מרווח שווה ערך.

במילים פשוטות: לאבד 100 שקל כואב לנו פי שניים יותר מהשמחה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מוצאים 100 שקל. אותו עקרון חל גם על חפצים – זריקת ספר ישן מרגישה כמו הפסד, גם אם אף פעם לא יצא לכם לקרוא אותו שוב (בהנחה שקראתם אותו פעם ראשונה) – והכאב הזה חזק יותר מהשמחה שתרגישו מהמקום הפנוי שתקבלו.

זיכרונות יקרים

חפצים הם לא רק חומר פיזי – הם כלי זיכרון. הטי-שירט מההופעה הראשונה שלכם, הכוס שקיבלתם מסבתא, המחברת מהשנה הראשונה באוניברסיטה – כל אחד מהם נושא זיכרונות, רגשות, ותקופות מהחיים שלכם.

פסיכולוגים מכנים זאת זהות מורחבת (Extended Self) – הרעיון שהחפצים שלנו הופכים לחלק מהזהות שלנו. כשאנחנו זורקים חפץ עם ערך רגשי, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו משליכים חלק מעצמנו, מההיסטוריה האישית שלנו.

מחקרים הראו שאנשים שחווים איום על זהותם (למשל, אחרי פיטורים או גירושין) נוטים להחזיק בעוד יותר חפצים – כאילו הם מנסים "לעגן" את עצמם דרך רכושם הפיזי.

"אולי אצטרך את זה": פחד מחרטה

תסריט מוכר: "אם אזרוק את זה עכשיו, אני בטוח שאצטרך את זה בשבוע הבא". הפחד הזה – מה שפסיכולוגים מכנים חרטה צפויה (Anticipated Regret) – הוא גורם עוצמתי שמונע מאיתנו לזרוק דברים.

המוח שלנו מתוכנן להימנע מחרטה. הוא מדמיין תרחישים עתידיים שבהם נצטרך את הפריט שזרקנו, ומייצר תחושת אי-נוחות כל כך חזקה, שאנחנו מעדיפים להחזיק בחפץ – גם אם הסיכוי שנצטרך אותו אי פעם שואף לאפס.

עלות שקועה: "זה עלה כסף!"

כשל העלות השקועה (Sunk Cost Fallacy) הוא עיוות קוגניטיבי, שבו אנחנו ממשיכים להשקיע במשהו בגלל השקעה קודמת שלנו – גם אם זה כבר לא הגיוני.

למשל: נניח שקניתם שואב אבק רובוטי. השתמשתם בו פעם, פעמיים ושלוש – וגיליתם שבניגוד לפרסומות, במציאות השואבים הללו הרבה פחות יעילים משואבים רגילים. אבל שילמתם עליו אלפי שקלים, אז אתם מוצאים את עצמכם רוכשים לו חלקי חילוף ומשכנעים את עצמכם שמברשת חדשה, נקייה ומתקדמת יותר תשפר איכשהו את עוצמת השאיבה החלשה או את העובדה שהשואב הורס שטיחים.

תסמונת דיוגנס: כשזה הופך לבעיה

עבור רוב האנשים, הקושי לזרוק דברים הוא מטרד קל. אבל בקצה הקשה של הספקטרום נמצאת הפרעת צבירה (Hoarding Disorder), שהוכרה רשמית כהפרעה נפשית נפרדת ב-DSM-5 ב-2013.

אנשים עם הפרעת צבירה חווים מצוקה קיצונית בניסיון לזרוק כמעט כל דבר – גם דברים חסרי ערך כמו עיתונים ישנים, אריזות ריקות, או חפצים שבורים. בתיהם מתמלאים עד שלא ניתן לתפקד בהם, ואיכות חייהם נפגעת קשות.

מחקרים מראים שהפרעת צבירה קשורה לפעילות לא תקינה באזורים מסוימים במוח, ובמיוחד אלה שקשורים לקבלת החלטות ולעיבוד רגשי. זו לא בחירה או עצלנות – זו הפרעה נוירופסיכולוגית אמיתית הדורשת טיפול.

שיקולים תרבותיים וכלכליים

לא כולם מתקשים לזרוק דברים באותה מידה. יש הבדלים תרבותיים משמעותיים:

• תרבויות קולקטיביסטיות נוטות יותר לשמור על חפצים משפחתיים ומורשת, מתוך הבנה שהם שייכים לא רק לפרט, אלא למשפחה או לקהילה.
• רקע כלכלי: אנשים שגדלו בעוני או חוו מחסור כלכלי נוטים יותר לשמור על דברים, כפי שרוב דור ה-X בישראל חווה עם הוריו שהגיעו משואת אירופה או ממדינות האיסלאם הקיצוניות, שבהן היה אסור ליהודים להחזיק ברכוש.
• גיל: דור ההורים והסבים שלנו לא רק חווה מלחמות ותקופות צנע, אלא גם גדל בתרבות שלא כללה את מרי קונדו.

כיצד להתגבר על הקושי

אם אתם רוצים לזרוק דברים ביתר קלות, הנה כמה אסטרטגיות מבוססות-מחקר:

1. כלל ה-90/90

אם לא השתמשתם בחפץ ב-90 הימים אחרונים, ואתם לא מתכננים להשתמש בו ב-90 הימים הקרובים – סביר שלא תצטרכו אותו עוד.

2. צלמו את הזיכרון

אם החפץ נושא ערך רגשי אבל לא שימושי, צלמו אותו לפני שאתם זורקים אותו. כך תוכלו לוודא שהזיכרון יישמר אך המקום שתופס החפץ יוכל להתפנות (ואולי אף תרוויחו עליו כמה שקלים ב”יד2” או “פייסבוק מרקטפלייס”).

3. שיטת ה"שמחה"

מרי קונדו מפורסמת בשאלה: "האם הדבר הזה מעורר בי שמחה?" אם לא – תודו לחפץ והיפרדו ממנו.

4. תנו במקום לזרוק

קל יותר להיפרד מדברים אם אתם יודעים שהם ילכו למקום טוב. תרומה לעמותות או לחברים שצריכים את הפריט מפחיתה את תחושת ההפסד.

5. התחילו בקטן

אל תנסו לנקות את כל הבית בבת אחת. התחילו ממגרה אחת. הצלחות קטנות מובילות לגדולות.

6. שאלו "מה כבר יכול לקרות?"

לרוב, התשובה היא: "אצטרך לקנות חדש" – מה שלא כל כך נורא (וגם נותן הזדמנות להשתדרג).

יתרונות המינימליזם

מחקרים מראים שהפחתת הבלגן והחפצים בחיים יכולה להוביל לכמה תוצאות חיוביות:

• פחות מתח וחרדה – סביבה מסודרת מפחיתה עומס קוגניטיבי;
• יותר זמן – פחות זמן מושקע בחיפוש, ניקיון וארגון;
• יותר כסף – פחות קניות מיותרות כשאתם מודעים למה שיש לכם;
• ברור מחשבתי – סביבה פיזית פחות עמוסה מאפשרת חשיבה ברורה יותר.

האיזון הנכון

חשוב לציין: המטרה אינה לזרוק הכל. יש ערך אמיתי בחפצים שנושאים משמעות, שמעוררים שמחה, או שיש להם שימוש אמיתי. המטרה היא להיות מודעים למה שאנחנו שומרים ולמה.

השאלה היא לא "למה לזרוק?", אלא "למה לשמור?". אם יש תשובה טובה – שימרו. אם התשובה היא "כי אולי..." – כנראה הגיע הזמן להיפרד.