פעם זו היתה נחלתם של קריינים ברדיו. היום כולם חווים את זה: מקליטים הודעה קולית או סרטון, צופים או מאזינים לתוצאה ונכנסים להלם: “ככה אני באמת נשמע?" התשובה הקצרה היא: כן. התשובה הארוכה קצת יותר מעניינת.
שתי דרכים לשמוע את עצמכם
כשאתם מדברים, אתם שומעים את הקול שלכם בשתי דרכים בו-זמנית:
הולכת אוויר (Air Conduction): גלי הקול יוצאים מהפה שלכם, עוברים דרך האוויר, נכנסים לתעלת האוזן שלכם, גורמים לתוף האוזן לרטוט, והמוח שלכם מעבד את זה כקול. עד כאן, זה לא שונה מאיך שאנחנו שומעים כל דבר, כולל אחד את השני.
הולכת עצם (Bone Conduction): בו-זמנית, הרעידות של מיתרי הקול שלכם מועברות ישירות דרך עצמות הגולגולת שלכם אל האוזן הפנימית, במנגנון עוקף אוזן.
כשאתם מדברים, אתם שומעים שילוב של שני הקולות האלה. אבל כשאתם שומעים הקלטה, אתם שומעים רק את מה שעובר בהולכת אוויר – וזה מה שיוצר את ההבדל המטריד בקול.
הקול בראש
הולכת עצם מוסיפה תדרים נמוכים (בס) לקול שלכם. עצמות הגולגולת מהדהדות באופן שמחזק את התדרים הנמוכים והעמוקים יותר בקול. זו הסיבה שאתם שומעים את הקול שלכם כעמוק ועשיר יותר מכפי שאחרים שומעים אותו.
כשאתם שומעים הקלטה של עצמכם, אין הולכת עצם. אתם שומעים רק את הגרסה של הולכת אוויר – את הקול שלכם כפי שכל האחרים שומעים אותו. הקול הזה בדרך כלל נשמע גבוה יותר, דק יותר, ופחות "מלא" מהקול שאתם רגילים לשמוע.
"זה לא אני"
חלק מהסיבה לתחושת אי-הנוחות שאתם מרגישים כשאתם שומעים את עצמכם "מבחוץ" היא פסיכולוגית. יש לנו תפיסה פנימית של עצמנו, כולל איך אנחנו נשמעים. התפיסה הזו מבוססת על מה ששמענו כל חיינו – את הקול שלנו דרך עצמות הגולגולת.
כשאנחנו שומעים הקלטה שנשמעת שונה, המוח נתקל בחוסר התאמה בין הציפייה למציאות. זו תופעה שקרויה "חוסר התאמה מושגית" (Conceptual Mismatch), והיא יוצרת תחושת אי-נוחות, כפי שהיינו מרגישים אם היינו מסתכלים יום אחד במראה ומגלים שאנחנו נראים שונה מכפי שחשבנו.
האם גם אחרים שונאים את הקול שלי?
ברוב המקרים, התשובה היא לא. אנשים אחרים רגילים לשמוע את הקול שלכם דרך הולכת אוויר בלבד. בשבילם, ההקלטה נשמעת כמו שאתם תמיד נשמעים. אתם היחידים שחווים את הפער המטריד הזה.
לא רק תדרים – גם דפוסי דיבור
יש גורם נוסף לכך שאנחנו שונאים את הקול המוקלט שלנו: אנחנו לא מודעים למאפיינים מסוימים של הדיבור שלנו, עד
שאנחנו שומעים אותם מבחוץ. למשל:
- "אממ" ו"אההה" שאנחנו לא שמים לב אליהם כשאנחנו מדברים;
- טעויות דקדוקיות או מילים שאנחנו מבלבלים;
- המבטא האמיתי שלנו, שיכול להיות חזק יותר ממה ששמענו בראש;
- קצב הדיבור, שיכול להיות מהיר או איטי יותר מכפי שחשבנו;
- טון הקול במצבי רגש שונים.
כל זה יוצר תמונה מלאה יותר – ולעיתים לא מחמיאה – של איך שאנחנו נשמעים.
איכות ההקלטה משחקת תפקיד
חשוב לציין שלא כל ההקלטות משקפות בדיוק איך אתם נשמעים. מיקרופונים זולים, דחיסת אודיו בשיחות טלפון, ואיכות הקלטה ירודה יכולים לעוות את הקול באופן משמעותי.
שיחות טלפון חוטיות מעבירות רק תדרים בין 300 ל-3,200 הרץ בערך, וטכנולוגיות סלולר מודרניות כמו VoLTE מעבירות בין 50 הרץ ל-8 קילוהרץ – אך הקול האנושי משתרע על טווח רחב בהרבה, החל מ-85 הרץ ועד קרוב ל-20 קילוהרץ. זה אומר שחלק גדול מהעושר והמורכבות של הקול שלכם פשוט לא נקלט.
הקלטות באיכות אולפן, עם מיקרופון איכותי, יוצרות ייצוג הרבה יותר נאמן לקול האמיתי שלכם.
האם אפשר להתרגל?
התשובה היא: כן. אנשים שעובדים בתקשורת – שחקנים, שדרנים, פודקאסטרים – מתרגלים לשמוע את ההקלטות שלהם עד שהם מפסיקים להרגיש את אי-הנוחות.
מחקרים מראים שחשיפה חוזרת להקלטות של הקול שלנו מפחיתה את תחושת הזרות והדחייה. עם הזמן, המוח שלנו "מעדכן" את התפיסה העצמית ומתחיל לקבל את הקול המוקלט כחלק מהזהות שלנו.
טיפים לשיפור תפיסת הקול שלכם
אם אתם ממש לא אוהבים את הקול המוקלט שלכם, יש כמה דברים שאפשר לעשות:
- תרגול קריאה בקול רם והאזנה לעצמכם משפרת את המודעות לדפוסי דיבור;
- שיעורי דיבור או שירה יכולים לעזור לפתח שליטה טובה יותר בקול;
- האזנה חוזרת להקלטות מפחיתה את הזרות;
- שימוש במיקרופון איכותי נותן ייצוג נאמן יותר של הקול שלכם;
- מודעות לנשימה ולעמידה משפיעה על איכות הקול.
המסקנה המהדהדת
בפעם הבאה שאתם שומעים את הקול שלכם בהקלטה ומזדעזעים, זכרו: זה לא שהקול שלכם מוזר – זה אתם ששומעים אותו פתאום כפי שכל העולם שומע אותו, בלי ה"פילטר" של עצמות הגולגולת.
התגובה הטבעית היא לשנוא את הקול הזה, כי הוא שונה מזה שאתם רגילים אליו. אבל כל האנשים שאתם מדברים איתם שומעים את הגרסה המוקלטת הזו, ועבורם זה הקול שלכם. אז אולי, במקום לשנוא אותו, כדאי לכם לנסות לקבל אותו כחלק מהדרך שבה אחרים חווים אתכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו