האם הגוף שלנו מרגיש כשמישהו מסתכל עלינו?

“הרחוב היה שקט – והוא ידע זאת למרות שמבטו נשאר ממוקד בעיתון, כפי שהורו לו מפעיליו לעשות. אסור לו להיראות כאילו הוא מחפש מישהו, ובמיוחד לא את המישהו שהוא אמור לפגוש כאן בעוד 3.5 דקות בדיוק, אם יצליח להתחמק ממעקב. אבל הוא ידע בוודאות שזה כבר לא יקרה. זה לא יקרה, משום שהעקצוץ המוזר שחש לפתע במעמקי מוחו הזהיר: מישהו אחר צופה בי".

התיאור הדרמטי להחריד שהמצאנו זה עתה שואב השראה מאינספור ספרים וסיפורים קצרים שנכתבו לאורך ההיסטוריה ומתארים מעין תחושה שמבשרת לאדם שמישהו מסתכל עליו – למרות שעד כמה שידוע לנו, מבט אינו מייצר שום תחושה שניתן לזהות. ועדיין, רבים משוכנעים שאפשר להרגיש כשמסתכלים עלינו, ושמחים לתת דוגמאות למקרים שבהם הרימו את העיניים מ"ישראל היום" (שימו לב שלא כתבנו עיתון – כי בניגוד למרגלים ברומנים ספרותיים, אנחנו קוראים כתבות כאלו דווקא באפליקציה על מסך הסמארטפון) ופגשו מבט של מישהו שבדיוק הסתכל לכיוונם.

האם זה כוח על-טבעי? חוש שישי? המדע מציע הסבר הרבה יותר מרתק.

אשליית "תחושת המבט"

ראשית, עלינו להתמודד עם עובדה לא נעימה: ברוב המקרים, אנחנו טועים. מחקרים רבים הראו שכאשר אנשים מדווחים על תחושה שמישהו מסתכל עליהם, הם צודקים רק בסביבות 50% מהמקרים – כלומר, אחוז הסתברות זהה להטלת מטבע, שמראה שמדובר בהימור אקראי לחלוטין.

המחקר המקיף ביותר בנושא נערך על ידי הפסיכולוג ריצ'ארד וייזמן מאוניברסיטת הרטפורדשייר. במחקר שכלל אלפי נבדקים, התברר שאין שום עדות סטטיסטית ליכולת אמיתית "להרגיש" מבט. אז מדוע כל כך הרבה אנשים משוכנעים שהתופעה אמיתית?

הטיה קוגניטיבית: אנחנו זוכרים רק כשצדקנו

התשובה הראשונה קשורה להטיית אישור (Confirmation Bias). כשאנחנו מסתובבים ומגלים שמישהו אכן מסתכל עלינו, הרגע נחרט בזיכרון כחוויה משמעותית. הנה, צדקנו! אבל את כל הפעמים שהרמנו מבט ולא פגשנו מבט של אף אחד אחר – אנחנו פשוט שוכחים. המוח שלנו נוטה לזכור את ה"פגיעות" ולהתעלם מה"החטאות".

נוסף על כך, אנחנו חווים מיליוני תחושות ומחשבות לאורך היום. כשאחת מהן במקרה מתרחשת ממש לפני שמישהו מסתכל עלינו, אנחנו טועים לחשוב שהיה קשר סיבתי בין הדברים.

תשומת לב היקפית: החוש הסמוי שלנו

אבל יש גם הסבר פיזיולוגי אמיתי לתחושה הזו; בני אדם התפתחו כיצורים חברתיים, שהישרדותם תלויה ביכולת לזהות איומים ואינטראקציות חברתיות. לכן, המוח שלנו מפתח מערכת מתוחכמת של תשומת לב היקפית (Peripheral Awareness).

אפילו כשאנחנו לא מסתכלים ישירות על משהו, המוח שלנו עדיין קולט המון אינפורמציה מהסביבה דרך הראייה ההיקפית. אנחנו מזהים תנועות, שינויים בתאורה, וצורות – הכל באופן לא מודע. כשמישהו מסתובב לעברנו או משנה את תנוחת גופו, המוח שלנו קולט את השינוי הזה, גם אם אנחנו לא מודעים לזה באופן מפורש. לכן, אנחנו לא "מרגישים" שמישהו הסתכל עלינו – אלא פשוט ראינו בשולי שדה הראייה שלנו שהוא הסתובב לעברנו.

זיהוי פנים ומבט: מערכת מוחית ייעודית

המוח האנושי מכיל אזור ייעודי לזיהוי פנים (Fusiform Face Area), שרגיש מאוד לזיהוי פנים אנושיות, ובמיוחד לכיוון המבט. מערכת זו כל כך חזקה, שאנחנו רואים פנים גם במקומות שבהם הם לא קיימים (פארידוליה) – כמו בעננים או בטוסטים (כשאנחנו לא מזהים בהם את מפת ישראל או צורה של עובר, כמובן).

מחקרים מראים שהמוח שלנו מסוגל לעבד כיוון מבט של פנים תוך 170 מילישניות בלבד – הרבה לפני שאנחנו מודעים לכך באופן מודע. כלומר, ייתכן שהמוח שלנו "יודע" שמישהו מסתכל לעברנו לפני שאנחנו מודעים לזה – ושוב, לא בגלל חוש שישי כלשהו. מדובר בראייה בזווית העין.

תורת המוח החברתי

פרופ’ מייקל טומסלו ממכון מקס פלנק הגרמני ואוניברסיטת דיוק האמריקאית טוען שבני אדם פיתחו יכולת ייחודית ביותר בעולם החי: להבין מה אחרים חושבים ורואים. היכולת הזו, הידועה כ"תורת המוח" (Theory of Mind), כוללת גם רגישות יתר למבט של אחרים.

בניסויים, תינוקות כבני 6 חודשים כבר מראים העדפה לבהות בפנים שמסתכלות עליהם ישירות. זוהי יכולת אבולוציונית קריטית – היכולת לדעת מי שם לב אלינו עזרה לאבותינו להימנע מטורפים, לזהות בני זוג פוטנציאליים, ולנווט במורכבות החברתית של השבט.

אותות עדינים במוח

המוח שלנו גם מזהה אותות עדינים נוספים: שינויים בצלילים סביבתיים (מישהו מפסיק לדבר ומסתכל לעברנו), ריח (פרומונים עלולים לשחק תפקיד), ואפילו שינויים עדינים בזרימת האוויר. כל האותות האלה מעובדים באופן לא מודע, ויוצרים "תחושה" שמישהו מסתכל עלינו שמונעת ע"י החושים הקיימים, ולא חוש נוסף ומסתורי.

אז מה התשובה?

התשובה המורכבת היא: לא, אין לנו כוח על-טבעי להרגיש מבט. אבל יש לנו מערכת מתוחכמת מאוד של תשומת לב היקפית, עיבוד מידע בתת-מודע, וזיהוי דפוסים חברתיים, שלעיתים – לא תמיד – מזהה שמישהו מסתכל עלינו לפני שאנחנו מודעים לזה באופן מפורש.