זה קרה ב-13 במרץ, 1964. קיטי גֶ’נוֹבֶזֶה, אישה בת 28, הותקפה בסכין מחוץ לדירתה ברובע קווינס שבניו-יורק. התקיפה נמשכה למעלה מחצי שעה, במהלכה זעקה ג’נובזה לעזרה שוב ושוב, בזמן שהתוקף דקר אותה ואז אנס אותה בזמן שדיממה למוות.
לפחות 12 שכנים (ולפי דיווח בניו-יורק טיימס, שחקירות מאוחרות יותר טענו שלא היה מבוסס, 38 אנשים) שמעו את הצעקות, ורבים מהם הסתכלו החוצה מהחלונות או המרפסות וראו חלקים מהתקיפה האכזרית – אך אף אחד לא עזר לה, והיא מתה.
הסיפור המזעזע הזה הצית דיון ציבורי על אדישות עירונית, ודחף שני פסיכולוגים – ג'ון דארלי וביב לאטאן – לחקור את מה שהפך לאחד הנושאים המפורסמים והמטרידים ביותר בפסיכולוגיה חברתית: אפקט הצופה.
יותר אנשים = פחות עזרה
דארלי ולאטאן עיצבו ניסוי מטריד: הם ביקשו מנחקרים להשתתף בדיון על בעיות אישיות דרך אינטרקום (נזכיר שאז עוד לא היה אינטרנט). בשלב מסוים, משתתף אחד התחיל לגמגם, לבקש עזרה ולטעון שהוא גוסס.
התגובות היו מעניינות: בניסויים בהם המשתתף חשב שהוא היחיד ששומע את הקורבן – 85% התערבו תוך דקה וחצי. כשחשבו שיש עוד משתתף אחד – הסיכוי לעזרה ירד ל-62%. וכשחשבו שיש ארבעה משתתפים נוספים – רק 31% ניסו לעזור.
הפרדוקס הגדול ביותר הוא שככל שאנשים חשבו שיש יותר אנשים שיכולים לעזור, כך הסיכוי שמישהו באמת יעשה זאת ירד. זה הפוך מכל ההיגיון – ומעציב מאוד.
למה זה קורה?
יש לזה, לפי ההשערות, שלוש סיבות מדעיות:
- פיזור אחריות: כשאתם לבד ורואים מישהו במצוקה, האחריות ברורה – היא עליכם. אבל כשיש עוד 20 איש, פתאום "בטח מישהו אחר יעזור". כל אחד מניח שמישהו אחר ייקח אחריות, וכתוצאה מכך אף אחד לא עושה כלום.
המוח שלנו עושה את החישוב הזה באופן אוטומטי. הבעיה היא שכולם חושבים את אותו הדבר. - "בורות המונית": אנחנו משתמשים באחרים כדי להבין איך להגיב למצבים לא ברורים. אדם צועק ברחוב – זה חירום? תלוי. כולם מסתכלים על כולם כדי להבין האם צריך לפחד או לעזור.
הבעיה היא שכולם מנסים להיראות רגועים, כדי לא להיות אלה שייזמו החמרה של המצב. אז כולם רואים שכולם רגועים, ומסיקים: "אם אף אחד אחר לא מודאג, אולי זה לא מקרה חירום". כולם מתעלמים כי כולם מתעלמים. - חרדת הערכה: אנחנו מפחדים להיראות מטופשים. מה אם זה לא באמת מצב חירום? מה אם הם רק מתווכחים? מה אם זה משחק? "אולי אני לא מבין את המצב", אנחנו אומרים לעצמנו. "מוטב שלא אתערב".
הפחד לטעות, להגזים, להתבלבל, מספיק כדי לשתק אותנו. ובינתיים, מישהו זקוק לעזרה ולא מקבל אותה.
זה לא רק במצבי חירום
אפקט הצופה לא מוגבל לתקיפות ברחוב. מחקרים זיהו את התופעה בהקשרים רבים:
- בעבודה: פגישה שבה אף אחד לא מגיב להצעה גרועה – כי כולם מחכים שמישהו אחר יגיד משהו;
- באינטרנט: בריונות ברשתות חברתיות שממשיכה מפני ש"בטח מישהו כבר דיווח";
- במצבי פגיעה מינית: צופים במסיבות שרואים התנהגות בעייתית אבל לא מתערבים;
- בשעות חירום רפואיות: אנשים נופלים ברחוב, והעוברים והשבים ממשיכים… ובכן, לעבור.
מחקר מאוניברסיטת לנקסטר מצא שאפקט הצופה חזק במיוחד במצבים שבהם הקורבן הוא זר, כשאין קשר חברתי. אבל אפילו בין אנשים שמכירים אחד את השני הוא קיים.
איך שוברים את מעגל השיתוק?
הידיעה על אפקט הצופה היא צעד ראשון במלחמה נגדו. אבל יש עוד דברים מעשיים:
אם אתם צריכים עזרה:
- הצביעו על אדם ספציפי – "אתה, בחולצה הכחולה, תתקשר למשטרה". האחריות כבר לא מפוזרת - היא עליו;
- תנו הוראות ברורות – "אני צריך עזרה רפואית, שמישהו יחייג 101";
- אל תניחו ש"מישהו יעזור" – נקטו פעולה בעצמכם, או הורו לאדם מסוים לעשות זאת.
אם אתם עדים:
- התעלמו מהקהל – זכרו שכולם מחכים שמישהו אחר יפעל. היו אתם אותו מישהו;
- פעלו מייד – דארלי ולאטאן מצאו שהרגעים הראשונים קריטיים. אחרי 60 שניות, הסיכוי לעזרה צונח;
גייסו אחרים – "תעזור לי" עובד טוב יותר מ"מישהו יעזור", וגם מפצל את האחריות; - אל תניחו שזה לא מקרה חירום – עדיף "להגזים" בתגובה מאשר לגלות אחר כך שמישהו מת מולכם.
הצד האנושי
הדבר הכי מרתיע באפקט הצופה הוא שהוא לא מוכיח שאנשים אכזריים או אדישים. הוא מוכיח שאנחנו חברתיים מדי. אנחנו כל כך תלויים ברמזים חברתיים, כל כך מודאגים ממה אחרים יחשבו, כל כך מחפשים אישור – שזה משתק אותנו ברגעים חשובים.
המסר המרכזי הוא פשוט: אם אתם רואים מישהו במצוקה, אל תחכו שמישהו אחר יעזור. היו אתם אלה שמתערבים ראשונים ועוזרים. כשכולם מחכים שמישהו אחר יעשה את הדבר הנכון – היו אתם המישהו הזה.
לפעמים ההבדל בין חיים למות הוא פשוט מישהו אחד שמחליט לא להיות צופה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו